בין הפקיד לקסאם
מרוב נהלים, משפטנים וביקורות, קיבלנו ממשלת שיתוק - שלא מסוגלת לנקוף אצבע בשדרות
סיפור ששמעתי מפי מי שהיה עוזרו של פנחס ספיר ז"ל: בשנות החמישים הפגיזו הסורים את קריית-שמונה. לתושביה האומללים נמאס מההפצצות, נמאס מהפחד - ובעיקר מהתחושה שהם "בשר תותחים". החל מרד בעיירה והתושבים החליטו, במר ייאושם, לנטוש את קריית-שמונה ולהפקיר אותה לאנחות. נשלח לשם ספיר "הבולדוזר", שר האוצר האגדי וממייסדי הכלכלה הישראלית. הוא נפגש עם התושבים ושאל אותם שאלה אחת: מה אפשר לעשות כדי שתישארו כאן?
למרבה הפלא, התושבים לא ביקשו מיגון או התקפת-נגד על הסורים. הם ביקשו יחס, התייחסות, העדפה מתקנת. בייחוד ביקשו תעסוקה בעיירה, שהייתה אז מוכת אבטלה. ספיר חשב לרגע, ואז הציע להם לבנות בקריית-שמונה מלון שיספק תעסוקה. "בסדר", אמרו לו האנשים, "אם תבנה מלון - נישאר כאן". כבר באותו לילה הגיעו ראשוני הדחפורים של "סולל בונה". ספיר הצביע על חלקת קרקע ואמר: כאן!
החפירות החלו, הפועלים הגיעו, ותוך מספר חודשים הוקם "מלון הצפון", ששוכן בקריית-שמונה עד עצם היום הזה. התושבים, כמובן, נשארו. וכך, בלי שינויי תב"ע (תוכנית בניין עיר), בלי ועדות תכנון, בלי היתרים, בלי מכרזים; רק על יסוד החלטה של שר, שניתנה בזמן הנכון ובמידה הנכונה - ניצלה עיירה שלמה מכיליון.
עברו מאז יותר מחמישים שנה. ישראל של היום אינה דומה בשום פנים ואופן לישראל של אז, ובכל זאת, גם היום יש בשדרות תושבים החיים בפחד, באימה אבל בעיקר בתחושה שהם מופקרים לגורלם. גם הם, כתושבי קריית-שמונה דאז, חשים כ"בשר התותחים", וגם להם נמאס, ובצדק. הם רוצים לא רק מיגון אלא - ואולי בעיקר - התייחסות שונה. הם רוצים שישקיעו בהם, שיתנו לעירם כסף לפעולות חינוך ראויות, לתרבות, לרווחה, לגינון, לשיקום. בקיצור, הם רוצים להיות גאים בעירם, אבל עוד יותר הם רוצים שאנחנו נהיה גאים בהם. צריך לתת להם כסף, והרבה. לא לכיסם של התושבים חלילה אלא לעיר, לקהילה ולמוסדותיה.
האמינו לי - כסף לא חסר במדינת ישראל. הביטו רק בעודפי התקציב שנותרים מדי שנה, המסתכמים בעשרות מיליארדי שקלים, ותדעו גם אתם שכסף יש, והרבה. אבל הממשלה היום, אפילו אם היא רוצה מאוד להעביר כסף לשדרות -כבולה בסבכים ביורוקרטיים ומשפטיים נפתלים ומשונים, שעושים את המשימה לכמעט בלתי אפשרית. ראשית - יש למנות ועדה שתקבע קריטריונים לחלוקת הכסף, אחר-כך הוועדה צריכה להתכנס, אחר-כך הקריטריונים צריכים להתאשר על-ידי היועצים המשפטיים, אחר-כך יש לפרסמם בציבור, אחר-כך יש להוציאם רק על-ידי מכרז - וכן הלאה וכן הלאה, עוד ועוד, תקצר היריעה מלתאר. האמת היא שעד שהכסף יגיע - אם בכלל יגיע - יכול להיות שכבר לא יהיה מי שיצטרך אותו...
ממשלה בישראל חייבת להיות מסוגלת לפעול במהירות בשעת דחק וצרה. לתת תגובה מהירה ויעילה למשבר קריטי כמו זה הנוכחי בשדרות. אלא שבישראל, הממשלה לא מסוגלת לשלוט. מהפחד של "מה יגידו" (העיתונאים, הצדקנים, המבקר, המשפטנים, עמותות שהצדק ברוממות גרונן, הח"כים הממורמרים ועוד כהנה וכהנה היודעים לבקר ולכחכח בגרונם) הממשלה למעשה משותקת, ושיתוקה בולט בכל "הדרו ורוממתו" בעיתות משבר.
אמת - יש שחיתות במדינת ישראל. אמת - יש כאלה מן הפוליטיקאים שלנו שעקרונותיהם האישיים והעדפות מקורביהם ומלחכי פנכתם עומדים בראש סדר היום שלהם. אבל למען השם, לא כולם כאלה ובוודאי שאין לנו, לעם, לישראלים היושבים בציון, את הלוקסוס לאפשר לעצמנו ממשלת שיתוק. צריך לתת לממשלה למשול, זהו תפקידה. צריך לצייד אותה בכלים לפיתרון מהיר ויעיל של משברים. אם חלילה ינצל מישהו מן השרים או פקידיהם את המשבר לשחיתות - דמו בראשו, והמערכת המשפטית תהיה חייבת לטפל בו בעתיד במלוא החומרה. אבל אסור לנו, פשוטו כמשמעו, לשפוך את התינוק עם מי האמבטיה. צריך, קודם כל, להציל את שדרות. עכשיו ומיד. את החשבון נעשה אחר-כך.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
