הפשע משתלם
שחזור תקופתי מחושב בקפידה, פסקול מושחז, צילום מדויק. לרצח מושלם מגיע סרט מושלם, וכזה הוא סרטו החדש של דיוויד פינצ'ר, "זודיאק"
אין זה סוד שסיפורי תעלומה גדולים הם החומר ממנו קורצו חלומותיו של יוצר הקולנוע. באמצעותם יכול כל תסריטאי ללמדנו שיעור בכתיבה: רצח התבצע בעבר, חקירה מתנהלת בהווה. כעת הביטו שוב במנגנון העלילתי הפשוט ושימו לב כיצד הוא הופך לדימוי הקרוב ביותר לעבודתו של מספר הסיפורים. ככלות הכול, שירותיו של התסריטאי, כמו אלה של הבלש, נסמכים על יכולתו לחבר רצף של אירועים לסיפור אחיד, שלם, שבסופו תבצבץ אמת כלשהי. אגב, זו גם הסיבה שכל מותחן מסתורין יכיל מאבק בין שני זמנים שונים: הווה במרדף חתול אחר זנבו של העבר החידתי. אבל מה קורה בעידן שבו קיימים יותר חורי גבינה מעכברים? את השאלה הזו מנסח באובססיביות וברהיטות מופלאה הבמאי דיוויד פינצ'ר ("שבעה חטאים", "מועדון קרב") בסרטו החדש, הבוגר והמושלם ביותר, "זודיאק".
מה שמסייע לפינצ'ר במלאכת החקירה הוא האירוע האמיתי שעליו מתבססת יצירתו: תיק רצח שמעולם לא נסגר באופן רשמי. וזה ודאי לא גורע מחזונו הקודר של הבמאי שסדרת ההתרחשויות הברוטאליות באזור המפרץ של סאן פרנסיסקו אירעה באחת מנקודות השבר הגדולות של האומה האמריקנית: שלהי שנות השישים וראשית שנות השבעים. האלימות, אם מחוץ (וייטנאם) ואם מפנים (משפחת מנסון), הפכה לאורחת קבועה בטלוויזיה המונחת במרכז סלונו של התושב האמריקני ותוך פחות מעשור הקיץ המבטיח של האהבה התחלף בקיץ אחר, הקיץ של סם.
ודווקא מול הים האדום, הגועש והסוער הזה התייצב לו אי של נחת בצורתו של הקולנוע ההוליוודי של סוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים - הוליווד החדשה. תקופה של שגשוג אמנותי ובה נשמעו שני קולות במקביל. כאלה המתרפקים על מערכת המוסר שאפיינה את ימי הזוהר של המערבונים - ואתם ודאי זוכרים את הסיבה שבשמה הארי המזוהם קיבל את כינויו - וכאלה, כמו "השיחה", "המעקב", "חקירה באפלה", ו"צ'יינה טאון", שמציגים את משבר האמון ביכולת של אדם, כל אדם, למנוע את התרחיש הנורא הבא.
מופע שנות השבעים
ואמנם, עוד לפני כתוביות הפתיחה, דיוויד פינצ'ר מסמן לצופה את אופיו של המסע הקולנועי אליו הוא חובר. הלוגו של חברת "האחים וורנר" עולה ראשון ואז מופיע זה של אולפני "פראמונט" אבל משהו שונה, אלה הסמלים שעיטרו את כל אותם סרטים בשנות השבעים. הסיבה? שתיים. ב"זודיאק" העבר נמצא בבחינה מתמדת של ההווה. והאחרת? בסרטו של פינצ'ר, העוסק ברוצח שמותיר מאחוריו שובל של גופות וצפנים, קיים עיסוק כפייתי בפער שבין הדימוי הזוהר, הסמל, ובין מקורו הדהוי.הדבר בולט במיוחד בדמותו של בלש המשטרה, דייב טוסקי (מרק רופלו). מחד, טוסקי היה האיש שלימד את סטיב מקווין ("בוליט") לתלות את נרתיק האקדח באותה דרך בלתי נשכחת. ומעלליו אף העניקו השראה לדמויותיהם של קלינט איסטווד ב"הארי המזוהם" ומייקל דגלאס ב"רחובות סאן פרנסיסקו". מאידך, טוסקי היה גם האיש שמעולם לא הצליח ללכוד את הרוצח הסדרתי המהולל.
כישלונו של טוסקי לעמוד ברף שהציב דימויו הקולנועי אף מנפק את אחת הסצינות המבריקות ביותר של "זודיאק". הכוונה כמובן לסצינה המציגה את הקרנת הבכורה ל"הארי המזוהם" - שתסריטו התבסס באופן משוחרר על פועלו של הרוצח הנודע. שם, בכניסה לאולם, ניצב לו הבלש המיוסר מול גזיר הקרטון הזוהר של קלינט איסטווד וזוכה להקנטה בנוסח, "טוב שיש מי שמבצע את העבודה שלך".
כמו כן בניגוד למקובל במרבית סרטי התעלומה הרציחות ב"זודיאק" אף פעם לא הופכות לעניין המרכזי. נהפוך הוא, הן מוסטות לשוליים - זו הסיבה שפינצ'ר נפטר מהן כבר בשלושים הדקות הראשונות - ובכך מתפנה לדון בקריסת המערכות הטוטלית. שלושה גברים שחייהם מתפוררים בשל ניסיונותיהם העיקשים לפצח את התעלומה. תחילה אנו עדים להתפרקותו של הכתב לענייני פלילים ב"סאן פרנסיסקו כרוניקל" (רוברט דאוני ג'וניור), אחר-כך יגיע תורו של הבלש האגדי ולבסוף משימת הבילוש תוטל על כתפיו הצרות של הקריקטוריסט הסקרן, רוברט גרייסמית' (ג'ייק ג'ילנהול), שצמד ספריו היוו את הבסיס לסרטו של פינצ'ר.
גברים שחייהם מתפוררים. ג'ילנהול ודאוני ג'וניור ב"זודיאק"
צייר קריקטורות? אתם ודאי שואלים. כמובן. זה אפילו הגיוני, שכן מי מתאים יותר למרדף אחר רוצח צפנים מטורף מאדם שמרוויח את לחמו מתמצותה של כל התרחשות סבוכה לכדי איור פשוט. מי מתאים יותר? אולי רק הקולנוען. ואין ספק שכמו כל סרט תעלומה מופתי גם "זודיאק" עוסק בראש ובראשונה בעולם הבדים. כאשר בשתי המערכות הראשונות אנו עדים לשרשרת רציחות מדממת ולניסיונותיו הנואשים של הבלש להעניק פשר למחזות ולאירועים הקשים ובמערכה האחרונה, כשכל התקוות אובדות, הכדור עובר למגרשו של הקריקטוריסט והסופר העתידי. ובמילים אחרות, למגרשו של אמן המילה והתמונה. האיש שמקדיש את חייו לשזירתן של נקודות אקראיות לכדי שרשרת סיבתית הגיונית אותה אנו נוהגים לכנות: סיפור.
סינמה-רצח
ועדיין, העונג הגדול ביותר שתפיקו מ"זודיאק" הוא הגילוי המחודש של דיוויד פינצ'ר, שעבודתו המדויקת כאן מזכירה את אופיו של אותו מאייר פוליטי אובססיבי. בניגוד למהלך ההוליוודי השגור בז'אנר, הבמאי אינו מציע דיוקן פסיכולוגי של גיבוריו אלא פשוט נהנה מההתבוננות בהם. כאן לא תיחשפו לטראומת ילדות מצלקת אבל תלמדו על הדמויות המון דרך פעולותיהן הפשוטות ביותר. בלשים שחוטאים באכילת עוגיות, עיתונאים מרירים המשתכנים בבקבוק המכיל טיפות מרות עוד יותר ומאיירים בעלי תשוקה אדירה לידע ומשקאות בטעם וצבע של אפטר שייב זול. הכול מוגש בסגנון עיתונאי שנון ויבש ששואב את השראתו, כך חושף פינצ'ר בראיונותיו, מ"כל אנשי הנשיא".אגב, גם באגף הצילום הבמאי מציג את אופיו הכפייתי. הוא שוכר בפעם השנייה את שירותיו של אחד מגדולי הצלמים של זמננו, האריס סבידס ("המשחק", "אלפנט", "לידה") ומפקיד בידיו את ה"viper", מצלמה המייצגת את הטכנולוגיה הדיגיטאלית בשיאה. למעשה "זודיאק" הוא הסרט הראשון שצולם מתחילתו ועד סופו בטכנולוגיה שמאפשרת בחינה מיידית של חומרי הגלם על מסכי היי דפנישן בגודל של 23 אינץ'. מה שאומר שאת הכשלים, בעיקר ברמת הצבעים והפוקוס, ניתן לגלות כבר במקום. ואולי זו הסיבה שעבודת הצילום של סבידס מצליחה לקרוא תיגר אפילו על חזותם האותנטית של הסרטים שריצדו על המסך האמריקני בשנות השבעים.
הוסיפו לכך את השחזור התקופתי המחושב בקפידה, את פרטי הטריוויה ההיסטוריים שמעטרים כל סצינה וסצינה בסרט, את הפסקול המושחז שמגיע לשיאו בשימוש עוכר שלווה ב"הארדי גארדי מן" של דונובן והרי לפניכם הסינמה-רצח! הסרט המושלם ביותר לרצח המושלם ביותר.
לפנייה לכתב/ת 
