מי מסתתר מאחורי המסכה

שנתיים אחרי ביקורם המוצלח במיוחד בפסטיבל ישראל, חוזרת קבוצת התיאטרון הגרמנית פמיליה Floz לסיבוב נוסף עם עבודה חדשה. תיאטרון המסכות הגרמני, שהיה לגולת הכותרת בפסטיבל 2005, מציע גם הפעם הצצה אל מאחורי הקלעים של הנפש בעבודה שמוקדשת למעגל החיים ולאכזבות הקטנות שבדרך.

"INFINITA", מתחילה בלידה, מדדה בצעדים ראשונים ומגיעה אל הסוף. הבדיחה, איך לא, היא עלינו שהרי גם האינסוף סופי. נשמע מדכדך? ובכן, אצל הפמיליה, בזכות ההומור והדמיון המטורף, איכשהו זה גם נוגע ללב וגם מצחיק. "זה נשמע פרדוכסלי אבל הרגע שבו מסכה מתחילה להיות מעניינת הוא כשהקהל מצליח לשכוח את קיומה", אומר השחקן והבמאי היו שילר בראיון טלפוני מגרמניה. המסכות מבחינתו הן כלי עבודה שטומן בחובו מבחינת השחקן אפשרויות בלתי מוגבלות. "כולנו מושפעים מהקומדיה דל ארטה וזה כמובן תחום שהתנסינו בו ולמדנו אותו, אבל המקום שאליו אנחנו מכוונים הוא אל הטרגי והפואטי שמצויים בסיטואציות לכאורה קומיות", הוא אומר, "במופע הנוכחי מדובר בשלושה אנשים שכמהים למשמעות אבל נכשלים במשימה".

למרות שמדובר במסכות, ז'אנר שמתקשר משום מה עם מופעים לילדים ולנוער, מופעי הפמיליה לא מיועדים לכל המשפחה וקשה מאוד להגדיר אותם כבידור. מדובר באמנות שמשלבת תיאטרון מסכות פיזי, נטול טקסט ומלא הבעה, שלא מפסיק להפתיע ומנוקד בהומור ששוקע לאט. "חוש ההומור, שינויים ותנועה מתמדת הם כלים נורא חשובים בעבודה שלנו", אומר שילר ומוסיף, "מה שמחבר בין כל המופעים הוא העצב המתוק הזה כמו בסרט 'זורבה היווני' שבסופו הכל מתפרק ובכל זאת זה נורא מצחיק. גם אצלנו סיפור העלילה נשמע עצוב, מדכדך ומלנכולי אבל האופן שבו הדמויות מתמודדות עם המצבים, נוגע ללב. זה קונפליקט מרתק ויומיומי".

דיברת מקודם על הקומדיה דל ארטה. מהם למעשה מקורות ההשפעה של הפמיליה?

"אנחנו מאוד מושפעים מפייר בילאן, ליצן שפעל בשנות הששים באירופה והביא את האיכויות האמיתיות של ליצנות הקרקסים אל התיאטרון. בילאן היה מתלמידיו הראשונים של ז'אק לה קוק ושיתף פעולה עם סמואל בקט בעיקר במחזותיו האחרונים. הוא למעשה ביסס את מעמדו של הליצן בתיאטרון האירופי ויצר ז'אנר תיאטרלי חדש. מהות הליצן כפי שהוא הבין ולימד אותה, דיברה על כך שהליצן כובש את הקהל ומייצר אמפתיה על ידי כך שהוא נכשל שוב ושוב. כלומר, הטרגדיה שלו הופכת אותו לאהוב. זו תיאוריה ופרקטיקה שמתעסקת במקום מאוד עמוק ועוברת בכל המחזות שלנו. האיכות הרגשית שאנחנו מביאים לבמה עם המסכות זהה לאיכות שהוא דיבר עליה בעבודת הליצן. המשחק שלנו מאוד ישיר והוא בדיאלוג מתמיד עם הקהל. גם בזה יש השקה עם מסורת הליצנות". 

"הרגע שבו מסכה מתחילה להיות מעניינת הוא כשהקהל שוכח את קיומה". פלוז

השם נולד בטעות

מאחורי המסכות ישנם ביורן ליסה, בנג'מין רבר, מיכאל פוגל ושילר. ארבעתם, שחקני תיאטרון שהתמחו באמנויות במה שונות בבית הספר ללימודים דרמטיים בעיר אסן שבגרמניה. "כולנו התחנכנו בתיאטרונים 'נורמליים' ועבדנו כשחקנים, במאים או כוריאוגרפים. כולנו עברנו פחות או יותר את אותו המסלול שכלל בין היתר פנטומימה", אומר שילר, "כבר בשלב הלימודים עבדנו הרבה מאוד עם מסכות והשתמשנו בהן ככלי פדגוגי. כשסיימנו את הלימודים שימרנו את הרעיון של עבודה עם מסיכות מפני שמצאנו בו יותר אפשרויות לביטוי". את המסכות, שובות הלב ומלאות ההבעה שלהן, מייצרים חברי הפמיליה בעצמם. "חיפשנו לערבב בין קומיקס ואנימציה ומצד שני לא רצינו לאבד את האיכויות הרגישות שהמסכות יכולות להביא לבמה", אומר שילר ומוסיף, "רצינו ליצור מופע שקל להתחבר אליו ומצד שני לא לוותר על העומק הרגשי".

זו הצגת תיאטרון ללא מילים ולמרות זאת לא מדובר באבסטרקט.

"אני חושב שאנשים מתבוננים במופע שלנו כמו במחזה תיאטרלי רגיל רק שבניגוד למחזה רגיל, הקהל הוא זה שמייצר בדמיונו את הטקסט תוך כדי צפייה. הקסם הזה שנוצר, הקשר בין כל האלמנטים, אולי פחות ברור מאליו אבל אני מאוד אוהב את היעדר הצורך במילים".

מאיפה נולד השם משפחת פלוז?

"השם נולד בטעות. זו נגזרת מתוך העבודה הראשונה שהעלינו, 'פמיליה פלוז יוצאת לאור היום', על משפחה שחיה מתחת לאדמה ועולה לראשונה אל מעל לפני השטח. המחזה נכתב בהשראת חייהם של כורי הפחם באזור שבו למדנו וגרנו באותה התקופה. Floz היא שכבה דקה באדמה שמכילה חומרים בעלי ערך, זה ביטוי שלקוח מחייהם של כורי הפחם ומתייחס לפחם, זהב, כסף או למעשה כל מה ששווה להעלות אותו מהאדמה אל פני השטח. זה שם שנדבק לנו מהקהל, העיתונות והמפיקים ובסופו של דבר הוא פשוט נשאר".