שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: ויזו'אל/פוטוס
    זה היה ביתי
    ב"שמונה עשרים ושמונה" של לביא בן גל אין אמירה בולטת על הקיבוץ של היום, וזה דווקא מה שהופך את הסרט לפרידה מרגשת של היוצר מהמקום בו גדל
    "שמונה עשרים ושמונה" שזיכה את יוצרו, לביא בן גל, בפרס היוצר המבטיח בפסטיבל "דוקאביב" השנה, הוא סרט תיעודי אישי המשכיל שלא להפוך לעוד עיסוק עצמי סתמי ומייגע, דוגמת כמה סרטים כאלה שנעשו פה לאחרונה. הבמאי, בוגר המחלקה לקולנוע של מכללת בית ברל, יוצא בו אל הקיבוץ בו נולד וגדל, ניצנים, במלאת לו עשרים ושמונה שנים, כדי לברר לעצמו את סוגיית המשך חייו. שכן, תקנון הקיבוץ קובע כי בהגיע מי מבניו לגיל המסוים הזה, עליו להחליט אם הוא נשאר או עוזב.

     


    התבוננות בנוף מוכר וזר כאחד. מתוך הסרט

     

    אין בסרט, ששודר אמש בערוץ 8 של הכבלים, אמירה בולטת במיוחד בכל הנוגע לקיבוץ היום. אבל עיקר העניין שהוא מעורר ממילא לא נובע מהתייחסויותיו האידאולוגיות. זהו סרט המתמקד במבט על הקיבוץ, מבט שהוא בה בעת של מי שהוא חלק מהקיבוץ, וזר לו. את ההיבט הזה מקפיד בן גל להעביר באמצעות בחירה אסתטית מכרעת – אחת מכמה – שלא להופיע, ולו פעם, אל מול מצלמתו. כך עולה התחושה של היותו בו זמנית "בפנים" ו"בחוץ", בתוך התמונה המצטלמת, ומחוץ לה. בחירה אסתטית נוספת, מוצלחת ומנומקת אף היא, קשורה לאופן שבו בן גל ממפה את הקיבוץ – את שביליו ומבני הציבור שבו. והתחושה, גם כאן, היא של התבוננות בנוף שהוא מוכר לו וזר כאחד.

     

    "שמונה עשרים ושמונה" מתעד מסלול התבגרות בקיבוץ. את המסלול הזה מייצגות תחנות דרך (החדר הריק, הגן, הלינה המשותפת), אך גם חפצים וחברי משק ותיקים שבן גל פוגש באקראי במשעולים. אגב כך, בולטת הכרעתו שלא להזיז את המצלמה כמעט אף פעם. כתוצאה מתרחשים כמה מהמפגשים הללו מחוץ לטווח הצילום, וכמה ממושאיו אף נחתכים חלקית בשולי התמונה. באופן זה הופך בן גל בתבונה את הפריים הקולנועי הסטטי למקבילה האסתטית של המסגרת החברתית הנוקשה של הקיבוץ.

     

    בן גל מלווה את סרטו בקריינות המתבססת על משפטים קצרים, חדים, תיאוריים לרוב, כמעט טריוויאליים, אשר מעצבים את נקודת המבט הנוסטלגית-מרירה שלו על הקיבוץ. מעין קינה קומית על מקום שהולך וננטש, על חזון שהעלה זוקן, בדיוק כמו החפצים העזובים וקשישי התנועה שנקרים על דרכו, עודם זוכרים אותו. לעיתים הוא נסחף אל עבר פיוטיות יתר כמו, למשל, בהשוואה המופרזת בינו לבין פרנהיים, גיבורו השב-הביתה-ממרחקים של סיפורו של עגנון. אך אלה הם כשלים ספורים בסרט שהוא, בה בעת, דיוקן עצמי הנבנה רק מהתבוננות בקיבוץ, ופרידה מרגשת של המתעד ממה שהיה פעם ביתו.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "שמונה עשרים ושמונה". המצלמה כמעט לא זזה
    לאתר ההטבות
    מומלצים