ברק מתאים - אבל לא בעבודה
הצמד אילון-ברוורמן הם הברירה הטבעית של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית
בעייתה של מפלגת העבודה בדור האחרון: הפער המעמיק בין האידיאולוגיה המוצהרת שלה לבין ציבור חבריה ומצביעיה - ציבור שהתבסס, הזדקן, צבר נכסים וטיפס אל העשירון העליון. הדיסוננס בין המצפון הרוחני שמוביל שמאלה לבין המצפן המעשי שמוביל ימינה דרדר את העבודה בבחירות ואיים לשתקה כליל.
לפני שנה וחצי נתפס יו"ר ההסתדרות כיחיד המסוגל לגשר על הסתירות והניגודים של מפלגת העבודה, בעיקר על-ידי שינוי תמהיל תומכיה. חסון, משופם, אינטליגנטי, מנהיג פועלים, פצוע מלחמה, תושב עיר שדה וראשה, יוצא עדות המזרח, בוטח בעצמו ובכישוריו לעמוד בראש המדינה - היה עמיר פרץ התקווה הגדולה של הסוציאל-דמוקרטיה הישראלית. רק טבעי שמפלגת העבודה, שפופה ומיוסרת, נשאה אליו את עיניה כאל מושיעהּ, לפחות מהרגע שהכריז על שובו לחיקה ופתח את שעריה לאנשים חדשים ולרוחות רעננות.
ואכן, עם פרסום תוצאות הבחירות לכנסת, שאמנם לא תאמו את גובה ציפיותיו של עמיר פרץ - הסתבר שמפלגת העבודה הצליחה לחדור לריכוזי אוכלוסיה שמאז המהפך של 77' הצביעו באורח מסורתי ומופגן נגד "המערך": עיירות בפריפריה, שכונות העובדים, עצמאיים קטנים, יוצאי מדינות אסיה ואפריקה מדור שני ושלישי ועוד. מפלגת העבודה של פרץ ואילון, של ברוורמן ויחימוביץ', התעוררה לחיים חדשים כתנועה פוליטית הממציאה את עצמה מחדש.
ואז, כמו באגדת ילדים מרושעת, בעט פרץ בדלי החלב שמילא. שגיאתו הראשונה הייתה הסכמתו לכהן בממשלת אהוד אולמרט כשר הביטחון ולא כשר האוצר. פרץ ויתר על קלפים פוליטיים חזקים שיכלו להבטיח את שליטתו באוצר, התבשם מהג'וב היוקרתי שהוצע לו, הסתחרר מהלחישות והצ'פחות של אנשי תקשורת שהעריפו עליו שבחים כ"שר ביטחון אזרחי" עתידי והוליך את עצמו שולל. את עצמו ואת תומכיו.
אחרי שוויתר על תיק האוצר, גם לא הטביע פרץ את חותמו על תקציבי הממשלה, זולת תיקונים קטנים. וכשדעת הקהל קמה בסערה נגד האחראים להשתלשלותה של מלחמת לבנון השנייה, נאחז השר פרץ בקרנות המזבח של משרד הביטחון עד אובדן בושה, כלומר: עד הבחירות לראשות מפלגת העבודה.
הבחירות כבר מאחורינו, ועכשיו ברור שעמיר פרץ שוב טעה כשהחליט להתמודד בהן. אף שזכה ב-22% מקולות המצביעים - הוא הובס, ובכך היה ליו"ר הכי קצר-מועד בקורותיה של העבודה. עדיף היה לו להודיע מראש על פרישתו מהמרוץ והצטרפותו למחנה אילון-ברוורמן. אם פרץ מעוניין להימנע מטעות קטלנית נוספת, עליו להזדרז ולהכריז על תמיכתו המלאה באילון-ברוורמן. מיד, בלי התניות, בלי הבטחות לתיקים ובלי קומבינות.
ומה עם המתמודד אהוד ברק? ברק, אחד הישראלים המוכשרים, המעמקים והיצירתיים ביותר, בעל מנת משכל של גאון, התנסה במגוון רחב של תפקידים ציבוריים מובלים, מרמטכ"ל עד ראש הממשלה, והוא בהחלט ראוי להנהיג את מדינת ישראל (לא רק הוא, כמובן). ברק קורץ מחומר המכשיר אותו לשאת על כתפיו הכרעות מדיניות וצבאיות גורליות, שישראל תעמדו בפניהן בשנים הקרובות - אבל לא מטעמה ולא בשליחותה של מפלגת העבודה.
ברק דגם 2007 הוא בכל רמ"ח אבריו ובכל קשת השקפותיו איש מפלגת מרכז כמו קדימה, והוא מסוגל להוביל אותה טוב יותר מן האהוד השני, אולמרט. אך ריצתו לראשות העבודה הייתה גניבת דעת ואופורטוניזם: הוא לא שלה, היא לא שלו. ברק מתמודד בה לא משום שזהו ביתו הפוליטי - הוא יצא מהבית הזה מזמן - אלא מפני ששם מתפנית עכשיו דירת צמרת עם נוף על משרד הביטחון. הצמד אילון-ברוורמן, שני אנשים חדשים עם ביוגרפיות מרשימות ויכולות מנהיגות מוכחות, הם הברירה הטבעית של חברי מפלגת העבודה. היום ומחר.
לפנייה לכתב/ת 
יכול להחליף את האהוד השני
צילום: איי פי
מומלצים
