שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    צילום: דוד רובינגר

    הילדה של הרמטכ"ל

    בראיון מיוחד ל-ynet חוזרת דליה רבין 40 שנה אחורה, אל הנערה בת ה-17 שהיתה בתו של הרמטכ"ל יצחק רבין ביוני 1967. הנערה שראתה את המתח הגובר בבית, את כובד האחריות האדיר שכמעט והכריע את אביה - שלא אמר לה עד הרגע האחרון שתהיה מלחמה. רבין רואה קשר ישיר בין המהלכים שחוללה המלחמה - לרצח אביה

    "ב-5 ביוני, יום שני בבוקר, הקימו אותנו ושלחו אותנו לבית הספר. לא אמרו לנו שתהיה מלחמה. נסעתי לתיכון חדש בתל אביב, וכשהיתה אזעקה ירדתי למקלט. אמרו לנו שהקרבות פרצו. פרצתי בבכי, כי הבנתי שזה היום. הבנתי בדיעבד שזה היה סיכום בין אמא לאבא. הם לא סיפרו לנו כדי שזה לא ייראה כאילו שהילדים של הרמטכ"ל לא מגיעים לבית הספר. נורא הקפידו על איך זה נראה בחוץ".

     

    לפני ארבעים שנה, כשפרצה מלחמת ששת הימים, הייתה דליה רבין בת 17, שביעיסטית מודעת, שסייעה למאמץ המלחמתי בחפירת שוחות. אבל על פרוץ המלחמה היא שמעה ברדיו, כמו כולם. אבא שלה, הרמטכ"ל יצחק רבין, שנשא עול כבד על כתפיו, הסתיר ממנה את המלחמה.  

     

    רבין זוכרת היטב את ימי ההמתנה שקדמו למלחמה ההיא. בבית הוריה בצהלה המתח היה גדול, אולי גדול יותר מבכל בית אחר בישראל. כבר ביום העצמאות של אותה שנה, בלילה שבין ה-14 ל-15 במאי, החלו להתרבות הידיעות על כניסת כוחות מצריים לחצי האי סיני. במוצאי החג, הכוננות בישראל כבר היתה בשיאה, ובביתו של הרמטכ"ל רבין התכנסה ישיבה בהשתתפות ראשי המטה הכללי. מאותו יום, הסתובבה משפחת רבין בתחושה שסכנה קיומית מרחפת מעל המדינה.

     

    "המתח עלה מיום ליום", נזכרת רבין. "חרוטים אצלי חזק בזיכרון ה-23 במאי, ליל סגירת המיצרים, ההודעה של נאצר, והשידורים של "קול הרעם" מקהיר. טלוויזיה עוד לא היתה, אבל ברדיו שמענו כל הזמן את האיומים מקהיר. אני לא יכולה להכחיש שהיתה תחושה של סכנה קיומית. אני, כילדה בת 17, הסתובבתי עם פחד נוראי, שבעצם על הכתפיים של אבא שלי מונחת אחריות נורא גדולה, כי הוא יצטרך להחליט איך, מה ומתי. זה לא ששמעתי ממנו שיש לו איזשהו חשש. אבל היתה תחושה של אחריות".

     

    אחריות שהביאה להתמוטטות שלו, רגע לפני המלחמה?

     

    "אני לא חושבת שהוא התמוטט. זה היה כובד האחריות. באותו יום אבא הלך לבן גוריון, בציפיה מאוד אמיתית שהוא יחזק את ידיו ויאמר לו: אתה תושיע את ישראל. אבל בן גוריון נפל עליו עם קיתונות של זעם. 'איך אתה מעלה בדעתך לצאת למלחמה הזאת? אתה תביא חורבן', הוא אמר. אבא שלי מאוד כיבד אותו, ואז הסתכל מסביב ושאל את עצמו: אולי באמת אסור לי לעודד את הממשלה לצאת למלחמה הזאת? מצד שני, כן היתה תחושה שצריך לצאת למלחמה, וכן צריך להקדים מכה. בממשלה היו היסוסים, ראש הממשלה היה אשכול, ועד דיין אבא שלי תפקד גם כסוג של שר ביטחון. ההחלטה מול הדרג המדיני כאילו היתה בחצר שלו. למעשה, הוא נשאר כמעט לבד מול רבים שחששו - וקרס בגלל העומס".

     

    "הוא היה איש אחראי ומתלבט ובאותו ערב היה עייף. הוא לא ישן כל הלילות, רק עישן ושתה קפה. ואז הוא הגיע הביתה ורצה לרדת לחזית הדרום. אמא אמרה לו לא. אתה לא יורד לחזית הדרום, אתה צריך לנוח כי תהיה מלחמה עוד מעט ואתה צריך את הכוחות שלך".

     

    איך הוא התנהג בבית?

     

    "הוא היה מאוד עצבני. אני זוכרת שדיברו על התקפת ניקוטין. קראו לקצין רפואה ראשי ואני חושבת שהוא קיבל זריקת הרגעה. לפני כן הוא קרא לעזר וייצמן, וזו אולי היתה הטעות שלו, והפקיד בידיו את המפתחות. ואז הוא הלך לישון, קם בצהריים וחזר. זה כל הסיפור. מבחינתי כילדה בבית, זה כל הסיפור".

     

    האם זה היה דרמטי? האווירה בבית היתה מתוחה?

     

    "פשוט סגרו את הדלת והוא הלך לישון. אני לא זוכרת את זה כדרמה. הרבה דברים חרוטים אצלי כדרמה, זה לא. אני רק זוכרת שהוא היה מאוד מאוד עייף.

    למחרת הוא קם וחזר למטה הכללי, וביזנס אז יוז'ואל. כל הדרמה נוצרה רק בהקשרים הפוליטיים, כשוייצמן הוציא את זה".

     

    ההתלבטויות שלו היו חלק מהדיון המשפחתי, סביב השולחן?

     

    "תמיד החזיקו אותנו די בחממה. אבא לא היה טיפוס ששיתף בפרטים של פעולות מבצעיות - גם כשהיינו בוגרים. זה היה מתוך תפיסה של להגן עלינו, כדי שלא נסתובב עם תרמיל של מידע על הגב ולא נהיה מטרה. זו היתה פילוסופיה, תפיסה כזו. אני חיה עם הילדים שלי אחרת".

     

    וכשפרצה המלחמה, והיו הישגים צבאים אדירים - יצחק רבין התקשר אליכם כדי לספר? על כיבוש ירושלים אולי?

     

    "לא. ישבתי בחדרי, היה לי טרנזיסטור קטן שהייתי צמודה

     אליו תמיד. פתאום היה שידור והתברר שצה"ל נכנס לעיר העתיקה, ושמעתי את הרב גורן תוקע בשופר. קראתי מהר מהר לאמא, ואמרתי 'תקשיבי: הם נכנסו לירושלים'. באמת לא ידענו. זה לא שמישהו ישב במטה הכללי וחשב שצריך לעדכן אותנו. רק אחר כך היתה מסיבת עיתונאים בבית סוקולוב, ולקחו את אמא למסיבת העיתונאים".

     

    אבא שלך לא התקשר?

     

    "לא לא. הוא לא צלצל, והוא היה טיפוס שלא נח על זרי הדפנה. לא היתה תחושה שהוא חולק את תחושת הניצחון. הוא כבר היה בפאזה הבאה. גם בספר שלו הוא כותב: 'נגמרה המלחמה, החלו הבעיות'. זו היתה צורת ההתנהלות שלו".

     

    איך רבין התייחס לנושא השטחים, אחרי המלחמה?

     

    "למחרת ששת הימים הוא כתב שיש לנו קלפי מיקוח כדי להביא שלום. כל הסיפור הזה, שהוא עשה את המהפך בשנות התשעים, זה עורבא-פרח. כשהלך לוושינגטון, כל המגמה היתה להפוך את הפירות של הניצחון לשלום. הוא תמיד התייחס לשטחים כאל קלפי מיקוח".

     

    דיברתם על זה בבית?

     

    "אני לא זוכרת שהיה דיון בבית על השטחים. אני זוכרת דיונים בבית הספר, בתיכון חדש, והיה לי מורה שהיינו מגדירים אותו היום כשמאלני. שמו לנו מיד על השולחן שהשטחים זה חומר נפץ. אני זוכרת את זה. גדלתי על זה בחינוך הפורמלי שלי, לאו דווקא בבית. אבא שלי חשב שהשטחים מקנים לנו עומק אסטרטגי, אך הוא תמיד חשב שנצטרך להמיר את זה בבטוחות אחרות. זה מה שמצטייר לאורך השנים".

     

    "אני חושבת שבמלחמת ששת הימים נזרעו הזרעים לכל המאבק בנושא השטחים, לכל היצירה החדשה של המפה הפוליטית, עם ההקצנה של הימין. וזה מה שהוביל בסופו של דבר לרצח".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    דליה רבין
    צילום: ירון ברנר
    תמונה מהאלבום המשפחתי
    "אבא לא התמוטט". רבין ודדו
    צילום: אריה קנפר, לע"מ
    מומלצים