איפה חברון שלנו, זעק הרב
רגע לפני מלחמת ששת הימים, נטמן הזרע הראשון למפעל ההתנחלויות בנאום דרמטי של הרב קוק בישיבת מרכז הרב. תלמידיו דאז חוזרים 40 שנה אחורה, ליום העצמאות ההוא ולדרשה המצמררת ששינתה את חייהם - וגם את דמותה של מדינת ישראל. האזינו גם אתם
זה היה יום העצמאות ה-19 למדינת ישראל. קהל רב התכנס בבית המדרש החדש שנחנך באותה שנה בישיבת "מרכז הרב" שבירושלים, כדי להשתתף במסיבת ההודיה שנערכה במקום. מבין כל הרבנים המכובדים שדרשו באותו ערב, ניגש אחרון ראש הישיבה, הרב צבי-יהודה הכהן קוק.
"לפני י"ט שנה, באותו לילה מפורסם, בהגיע ארצה החלטתם החיובית של מושלי אומות העולם לתקומת מדינת ישראל, כשכל העם נהר לחוצות לחוג ברבים את רגשי שמחתנו - לא יכולתי ולהצטרף לשמחה", אמר לנוכחים ההמומים.
הרב הוסיף, כשקולו הולך ורועם: "באותן שעות ראשונות לא יכולתי להשלים עם הנעשה, עם אותה בשורה נוראה, כי אכן נתקיים דבר ה' בנבואה בתרי-עשר - 'ואת ארצי חילקו'. איפה חברון שלנו - אנחנו שוכחים את זה? ואיפה שכם שלנו - אנחנו שוכחים את זה? ואיפה יריחו שלנו - אנחנו שוכחים את זה? ואיפה עבר הירדן שלנו? איפה כל רגב ורגב? כל חלק וחלק, של ארבע אמות של ארץ ה'? הבידינו לוותר על איזה מילימטר מהן? חלילה וחס ושלום! באותו מצב מזועזע בכל גופי, פצוע כולי וחתוך לגזרים - לא יכולתי אז לשמוח".
הנוכחים ניצבו קפואים מול הזעם. "דיבורו היה בהתרגשות ובחריפות כפי שלא שמעתי אף פעם עד עתה. על הפסוק 'כי את ארצי חילקו' חזר כמה פעמים בצעקה נוראה", מתאר הרב יצחק שילת בפרקי יומן אישיים, שכתב כתלמיד בישיבה.
גם חנן פורת, בימים ההם מהתלמידים הדומיננטיים בישיבה ולימים מאבות מפעל ההתנחלויות, לא ישכח לעולם את המעמד. "הוא זעק ושאג מנהמת ליבו", אומר פורת. "הסתכלנו עליו וראינו שהוא באמת כמו אדם שזועק על המת, כמו אדם חתוך ופצוע כולו וחתוך לגזרים. הרגשנו שהוא כאילו מדבר בשמה של ארץ ישראל, והקריעה של ארץ ישראל קורעת אותו, את בשרו".
"א"י השלמה הייתה מעבר להרי החושך"
הלבבות נותרו סוערים באותו ערב. "באותם ימים אף אחד לא דיבר על ארץ ישראל השלמה. זה היה כאילו מעבר להרי החושך", אומר פורת. "המושגים של 'חברון' ו'שכם' לא היו קיימים. כאילו ירד מסך מאז מלחמת השחרור על כל אותם חבלי ארץ שהיו מעבר לקו הירוק והם, למרות שהיו עצם מעצמותיה של הארץ, נראו כמו דבר רחוק מהמציאות שלנו. זה היה דבר מאוד קשה".הרב קוק ידע כי אין מאמינים רבים לחזון שבו דגל, לפיו מדינת ישראל היא כלי קדוש המביא לידי ביטוי את הכיסופים לשיבת ציון והמאוויים לגאולה. "לחרפתנו ולצערנו", טען בפני הנוכחים שהקיפוהו, "חלק ניכר מהציבור שלנו איננו מאמין במעשי ה' הנגלים אלינו". בדבריו, תקף בחריפות את עמדת החוגים החרדיים המסרבים להכיר בדברי הנביאים שבחזונם יושב עם ישראל על אדמתו לבטח בשלטון עצמאי. "כפירה המתלבשת בלבוש של חרדיות וצדקות", הוא כינה את דרכם ואף הוסיף כי כפירתם זו, "היא היא המעכבת מדבר ה' מלבוא ומלהתגלות בעולם". בהמשך דבריו, הודה בכנות כי הוא מודע ש"גם בחוגים שלנו ישנם כאלה המהססים", אך את הנוכחים עודד והשביעם לזכור: "אמונה איננה ספקות. כשישראל משעבדים את ליבם לאביהם שבשמיים - ישנה גאולה שלמה".
הרב קוק עם תלמידים הלוחמים בירושלים, 1967
הרב הדגים לתלמידיו את עוצמת הקשר שלו למדינת ישראל, כשבאותו לילה של חגיגות התעקש לעבור בירושלים על יד מעונו של הנשיא זלמן שז"ר, "כדי להראות כבוד למלכות". אחרי שירה וריקודים, קצת אחרי השעה 3 לפנות בוקר, חזרו כולם לישיבה ובשעה 7 וחצי כבר התייצבו לתפילת שחרית ולאמירת הלל. ישר מהתפילה, הלך הרב קוק לראות את המצעד המסורתי. "באמצע הביאו לו כסא", מספר שילת ביומנו, "והוא התרעם ואמר: מהשמחה וקידוש השם אין צורך בזה. כל הזמן התעניין על כל מחלקה וכלי הנשק מה הם, ומחא כפיים. כשעברו החיילות אמר בבת צחוק: 'זה ח"ן? כבר אמרו שאישה יראת השם תתהלל בחן ויופי... הכוחות שלו בשמחת תורה, בשבועות וביום העצמאות הם על- אנושיים".
הנאום הפך לנבואה
הרושם כי נאומו של הרב קוק באותו יום העצמאות הוא בעל עוצמה הנשאבת ממימד אחר, רק הלך והתעצם בימים שלאחר מלחמת ששת הימים, על רקע הקפיצה המשמעותית בדרך לגאולה הנכספת בדמות חזון ארץ ישראל השלמה.
הרב צפניה דרורי, תלמיד ב"מרכז הרב" באותם ימים וכיום ראש ישיבת ההסדר בקריית שמונה, מאמין כי "ישנם אנשים שיש להם נשמות כלל-ישראליות, שהם חשים את הדברים. אני בדבר הזה משווה את הרב צבי-יהודה לנעמי שמר. אנשים עם נשמה גדולה מרגישים".
תלמידיו של הרב קוק הבן, ראו בו כממשיך דרכו של אביו, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מייסד הרבנות הראשית לישראל וכמתרגם משנתו הרוחנית לכדי מעש. לאחר המלחמה, קיבלו דבריו מעמד נבואי של ממש בקרב חוגי הציונות הדתית. עם תום קרבות מלחמת ששת הימים הופצה דרשתו של הרב קוק בעשרות אלפי עותקים על ידי תלמידיו וזכתה לכותרת- "מזמור י"ט למדינת ישראל".
עד לאותה שנה, התפיסה לפיה התגלות הגאולה תלויה בגאולת הארץ, הייתה בעיקר מצויה בקרב חוג תלמידיו המצומצם. "האסכולה הותיקה הייתה יותר קשורה לפוליטיקה של הציבור. הם ראו את חזון ההתיישבות, אבל לא את החזון הגדול של ארץ ישראל השלמה בעיניים", מכוון הרב דרורי אל נקודת המפנה. הניצחונות הגדולים של המלחמה, לדבריו, שימשו מנוף אדיר לחזון הגאולה מבית היוצר של מרכז הרב. "משם זה התפשט לצעירי בני-עקיבא, וכבר אלו הפכו להיות בעצמם מנהיגים, ונכנסה התופעה לתוך הציונות הדתית".
כשבוע לאחר יום העצמאות ה-19, לאחר כניסת הצבא המצרי לסיני, כבר
החל גיוסם של חלק מתלמידי מרכז הרב. "בישיבה הלימוד התרפה והבחורים עסקו בדיבורים על המצב", מתאר שילת. גם חנן פורת נקרא להתייצב בשורותיה של חטיבת הצנחנים בפיקודו של מוטה גור. הרב קוק, ער לרחשי הדאגה, ירד לבית המדרש ונתן שיחה בפני תלמידיו הנותרים בעניין השעה. "איש על מחנהו ואיש על דגלו", הרגיע את תלמידיו. "אלה ששומרים על הגוף של כלל ישראל, ואלו שנשארו לשמור על הנשמה בלימוד בישיבה. הכל אחד". הרב אף דיבר על אפשרות של צירוף התפקידים, "לימוד בישיבה וגם השתתפות בצבא, וזה בהתייעצות אישית".
לאחר שחטיבת הצנחנים לצידה לחם פרצה את חומות העיר העתיקה, הלך פורת ברחובותיה, ובאחת הסמטאות מצא גלויות תיירות עליהן תמונות הערים יריחו, שכם וחברון. את הגלויות חיבר פורת אחת לאחת וכתב: "מורנו ורבנו הרב צבי-יהודה, שאלת איפה חברון שלנו? איפה יריחו שלנו? הנה, אתם רואים אותן לנגד עיניכם". את הגלויות תלו על לוח המודעות בישיבה.
שלושה חודשים וחצי בלבד לאחר המלחמה, כ"ב אלול תשכ"ז, היה פורת אחד מבין 20 מתיישביו הראשונים של כפר עציון, שהפך לחלוץ מפעל ההתיישבות בשטחים שמעבר לקו הירוק. קודם עלייתם, נכנסו המתיישבים הצעירים לקבר רחל שבפאתי העיר בית-לחם. לאחר תפילת ההודיה שנשאו במקום, חתמו את ביקורם במקום בניגון הפסוק המופיע בדברי הנביא ירמיה - "מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך ושבו בנים לגבולם".
כשנפטר הרב קוק בשנת 1982, חודש וחצי בלבד לפני השלמת הנסיגה מסיני, תלו זאת תלמידיו בכך שלא היה מסוגל לחזות בהחזרתם של שטחי מולדת. אבל מפעל ההתנחלויות, שלהקמתו קרא - יצא לדרך.
קטע האודיו התקבל באדיבות אתר האינטרנט www.yeshiva.org.il . להקלטה המלאה ניתן להאזין כאן .
לפנייה לכתב/ת 
