הבירה של סמואל והיין של ברי

בשבוע שעבר ננעלה בתל אביב תחרות מבשלי בירה ביתית ובירה בוטיק לא מסחרית: "סמואל אדמס לונג שוט – תחרות הבירה של מועדון הבירה הישראלי". התחרות, שמתקיימת זאת השנה השלישית, מנוהלת ומאורגנת על ידי אנשי מועדון הבירה הישראלי: גדי דבירי, שחר הרץ והחתום מעלה. השנה חברו אל המועדון אנשי "טמפו" ונתנו חסות ואת שמו של "סמואל אדמס" - מותג בירה הבוטיק האמריקאי שלהם - והפכו את התחרות מארוע כמעט מחתרתי, לארוע גדול, שבו נכחו כל אנשי תעשיית הבירה בארץ.

בחזרה לארץ: השנה הוגשו לתחרות כ- 100 בירות שונות, על ידי 26 מבשלות. המילה 'מבשלה' יכולה להיות בעצם מבשל יחיד שמייצר בירה לבדו או עם הילדים, או חבורה של שניים-שלושה שותפים, שנפגשים פעם בתקופה, ומייצרים את הבירה שלהם. הכמויות משתנות: מ- 20 ליטר ועד 50 בכל "סיבוב", ויש אפילו מי שמייצרים פחות, לרוב לצורך ניסוי טעמים.

השיפוט היה ארוך, התנהל בשלושה סבבים שהביאו לגמר שמונה בירות מכל אחת משש קטגוריות התחרות. מתוך שש הזוכות במקומות הראשונים, נבחרה אחת – בטעימה חוזרת, חדשה – כבירה הטובה ביותר בתחרות.

הקטגוריות בתחרות היו: בירות בהירות, בירות כהות, בירות חיטה, סגנון חופשי, שיבוט ביתי של סם אדמס (שצריך להיות קרוב ככל האפשר למקור) ובירה בסגנון ישראלי. בעוד שבסגנונות הראשונים ,כולל בסגנון החופשי, המבשלים צריכים לייצר בירה שתואמת לקווי המתאר והסגנון (בסגנון החופשי הם מגדירים את סוג הבירה מתוך רשימה ארוכה, ומייצרים לפיו), הרי שהסגנון הישראלי היה – לדידי – המעניין ביותר. כאן ניתן חופש פעולה מוחלט למבשל לקבוע מה בעיניו היא בירה ישראלית. התוצאות היו בירות מעושנות – שסימנו את המנגל הישראלי, עם או בלי ניחוחות תפוזים – לכבוד מותג Jaffa, בירת סטאוט שהוסיפו לה קפה שחור ("בירה בוץ"), בירה פסיפלורה – אולי הפרי המתאזרח האינטנסיבי ביותר שהיה לנו כאן בשנים האחרונות ואפילו בירה עם זעתר, שאגב גם זכתה במקום הראשון בקטגוריה. אני לא חושב שהייתה קטגוריה שסימלה יותר את היכולת של מבשלי בירה ביתית ליצור משהו שהוא באמת שלהם, נדיר ויוצא דופן.

ומה הלאה? אנשי המועדון מקווים שזהו תחילתו של עידן מבשלות הבוטיק. אנחנו נמצאים אי שם לפני עשר או 12 שנה, במושגים של עולם היין הישראלי, אבל צועדים קדימה במרץ רב. אני לא בטוח שבירה זעתר או "בירה בוץ" יכבשו את המקומות הראשונים במצעדי מכירת הבירה, אבל אולי הקהל ירצה לטעום דברים חדשים ולהתנסות בהם, ולשתות באופן רגיל בירות מורכבות ועתירות טעמים, אם וכאשר יגיעו לשוק.

ססלוב עורך טעימות אורך

ברי ססלוב ערך בשבועיים-שלושה האחרונים טעימות אורך של ה"ססלוב ריזרבד" שלו. משנת 1998 הוא מייצר ומוכר את היין הזה, שהוא היין הסדרתי הבכיר של היקב. את הענבים הוא לקח ממקורות שונים, לאורך השנים – מישראל רוזנברג שבכרם בן זמרה, ב- 98' ועד לכרם שלו בקדיתא – אבל הייחודכאן, הוא אומר, אינו בכרמים דווקא, אלא בחביות: בכל שנה הוא בוחר יין מחביות ספציפיות, מוצלחות במיוחד, וזה מה שנכנס ויוצר את ה"ריזרבד", בסופו של דבר.

הטעימה אפשרה לעקוב גם אחרי הייננות של ברי וגם על השפעת גיל היין ו"חיותו" אחרי כמה שנים. יינות 98' הם כבר כמעט בני עשור, והשאלה הגדולה הייתה האם הם עדיין חיים?

התשובה היא שלא, לא ממש. היין מ- 98' אמנם עדיין עם צבע טוב, אדום דובדבן כהה, ורק מעט גיל בשוליים, אבל הוא כבר נעדר חומציות וחיות. באף אמנם אפשר להבחין בריחות קרמל וריבת חלב, לצד ירוק פלפל, אבל גם קצת חימצון.

"ססלוב ריזרבד 99'" - עתיר שוקולד ומוקה, שניכרים מאוד באף. מצטרפות ארומות של אבק – יישון – אבל שוב, לצד טאנינים אימתניים יש כבר סימני חימצון (גם בצבע, יותר מה- 98'). היין משנת 2000 אדום-כתום בשוליים. הוא עמוס בארומות של ריבת חלב. טאנינים טובים, מרוככים קמעא, עם סיומת שניכר בה שהייתה טובה ומתובלת למדי. עדיין ניתן לשתות אולי, אבל כבר מעבר לשיאו, ללא ספק.

"ססלוב ריזרבד 2002" - צבע אדום, כהה, שוליים טובים מאוד, ללא סימני גיל. קרום חלה יוצא ראשון. הפה חלק מאוד, קטיפתי, נעים ומעט יבש. חומציות טובה וסיומת בינונית ארוכה וטאנינים עדינים. היין מעניין, יפה ומתאים לשתייה עכשיו.

"ססלוב ריזרבד 2003" - שונה לגמרי מכל קודמיו: הוא מתקתק באף ונראה כאילו שברי ססלוב עבר פאזה כלשהי, סגנונית. הרבה שוקולד וניל, טופי, אבל גם לא מעט פרי. זהו יין מהנה מאוד, שאפשר בהחלט לחכות איתו.

"ססלוב ריזרבד 2004" - זאת הייתה טעימת חבית אחת מני רבות, אולי ייצוגית ואולי מייצגת. בכל אופן, ממה שטעמתי – יין טוב. היין – שנמכר עכשיו במכירה עתידית - מאוד חביתי וגולמי, אבל גם פרחוני וצעיר. זה, אומר ססלוב, ישתנה עוד לא מעט. יש להניח, אבל הבסיס הטוב בוודאי יישאר.