אנטישם

פיפטי סנט פטריק

כשיש שתי משפחות יריבות - אירית ופורטוגזית - לא קל להחליט באיזה צד אנחנו. ברור שאת הנשים שלנו אנחנו מעדיפים לטיניות. אבל בשביל לשבת עם מישהו בפאב, נראה שעדיף ללכת על האירי. גם בגלל הקיבולת, וגם כי לא נעים להרים כוסית עם הפורטוגזי שאתה מרים את אשתו. ככה שבאנו בלי לבחור צד, אבל נשארנו בגלל האירים, כי טום מקמייקל (נחשו מאיזה עדה) הוא מסוג הגיבורים שמצליחים להיות מוצלחים בלי להתאמץ: הוא לא מזיע שנינויות, לא מתבייש לעשות טעויות, ולא מפלה שותפות למיטה על בסיס דת או גזע.

כשפיט ברגה נרצח, מקמייקל חוקר את הרצח שלו כמו שצריך. וזה למרות שפיט ירה פעם בסבא שלו, הפריד בינו ובין החברה שלו ועוד היסטוריה מלוכלכת. בין לבין הוא מביא בחשודה המרכזית (אם לא מפלים, אז עד הסוף), יושב בפאבים עם האבא השיכור־תמידית שלו, ומבלה זמן איכות עם האקסית המיתולוגית. כל זה ביחד נותן ספר מותח ואינטליגנטי, שבו הנשים לטיניות, הגבר אירי והוויסקי סקוטי.

שורה תחתונה: רק אל תתכופף, כי יש טורקי מאחוריך.

"מרדף מן העבר", ט. ג'פרסון פרקר, הוצאת אריה ניר

צבוטותי תבע

רק לפני שתי דקות לא התלהבתי מ"שלום אחרון" של ריד ארווין, וכבר אני מתהפכת ומתלהבת מ"תובע במלכודת", למרות השם המעפן. גם ההקדשה ההזויה - "יש לך נשמה נשגבת; היא תחיה לנצח" - לא הצליחה להרחיק אותי, ואפילו הפתיחה המהורהרת־פילוסופית או המאחורה של הספר, שכתב מישהו שלא ממש קרא אותו, לא עצרו אותי. אז התמדתי לאורך ההתחלה האיטית משהו, ובערך 50 עמודים אחר כך הספר העביר הילוך והאקשן התחיל.

הנה מה שקורה שם: תומס דנהי, תובע, צריך לתמרן בין משפט שהוא מנהל ובין אולי־פדיחה ממשפט מתוקשר בן כמה שנים. וכשאתה דורש עונש מוות, כל פדיחה שלך נגמרת בכיסא החשמלי. אז עדיף שלא תעשה טעויות. כשהמותחן המשפטי עובר ממשפטי למותחן, הספר כבר קורא את עצמו, וכל מה שנשאר לכם לעשות זה לדפדף.

שורה תחתונה: טובה ציפור אחת ביד מתובע במלכודת.

"תובע במלכודת", ריד ארווין, הוצאת מודן

ארוך, אבל גרוע

חוקים שצריך לחוקק, 381־379 #: שסרטים לא יחצו את קו השעתיים, שנשים לא יצפו ליותר מ־90 שניות כולל הכפית שאחרי, ושספרים לא יעברו את ה־300 עמודים. אם להיות ספציפיים, אז 584 העמודים בספר "במצולות השכחה" הם הרבה יותר מדי. והאמת, אפילו קיצוץ מסיבי לא היה עוזר, אבל לפחות לא היה לנו כבד בתיק. גם זה משהו.

הגיבורה היא אודנטולוגית פלילית, שזה אומר רופאת שיניים שלא מספיק מגעיל לה גם ככה, אז היא מתעסקת בשיניים של אנשים מתים. היא גם אלכוהוליסטית חסרת אישיות שמעדיפה גברים נשואים, שגם להם אין אישיות. בקיצור, לא מישהי שתרצו לבלות איתה יותר מעמוד או שניים.

התקפי הפאניקה שהגברת הזאת מקבלת בזירות פשע גורמים לה לפשפש אחרי הזיכרון המודחק שגורם להם, ומשם אנחנו מובלים לחקירה הזויה בעברה, שאיכשהו מתחברת עם החקירה שהיא עובדת עליה. אבל עד שהסוף מגיע, כבר לא באמת אכפת לכם מי הרג את אבא שלה: אתם פשוט מצטערים שזה לא קרה לפני שהיא נולדה.

שורה תחתונה: לפעמים עבה זה רע.

"במצולות השכחה", גרג איילס, הוצאת ספר לכל

מארלו. חיליק מארלו

לא ברור למה, אבל קשה למצוא ספר מתח ישראלי טוב. אולי כי יוסי זה שם לא משהו לבלש, אולי כי ציניות נשמע יותר טוב באנגלית, ואולי כי לא צריך ספר שלם בשביל לגלות שהערס הוא הפושע. אבל "שבוע באמצע החיים" הוא דווקא אחלה ספר, וזה למרות שבמאחורה מבטיחים לנו ללמוד "פרק מרתק בדיני ירושה" - שזה גם אוקסימורון וגם ההבטחה הכי לא מבטיחה מאז שמשה דץ ניסה למכור לנו בירה.

גילי קורמן הוא עורך דין חננה, וגאיה היא לקוחה כוסית, שהיא גם מליינית וגם גרושתו של מאפיונר. אתם חושבים שאתם יודעים לאן זה הולך, אבל אז יש טוויסט, שאחריו גילי החננה המסכן מופלל ברצח, יורש מיליונים, בורח עם בחורה אחת מבחורה אחרת, ובעיקר מסנן שיחות מאמא שלו. בסוף - זהירות, ספוילר - הוא עונה לה.

שורה תחתונה: בעברית זה דווקא נשמע לא רע.

"שבוע באמצע החיים", ליעד שהם, הוצאת כנרת