עלילות יסעור בישיבה הגדולה
אורי יסעור הצטרף ליום לימודים בישיבה חרדית ליטאית, ושב מותש ועמוס תובנות. מחפש תשובה – פרק 14 (בלי אף מילה על גיוס בחורי ישיבות)
לילה לפני, שאל אותי אבי אם יש לי כיפה. "בוודאי", אמרתי לו. "כיפת-חילוניים כזו, לבנה עם רקמה בצבע זהב". למחרת בבוקר, אחרי שלחצנו ידיים, הוא הגיש לי כיפה שחורה גדולה. "אולי עדיף שתשים את זה", אמר. "שלא תבלוט". זה לא עזר.
חולצה ירוקה?! מה לעזאזל חשבתי לעצמי? בחור עם חולצה ירוקה יכול להיטמע בישיבה כמו אמן דראג בבסיס צבאי. כשנכנסתי כבר היו באולם הגדול כמאה תלמידים, מגילאים שונים. כולם לבשו את אותם מכנסיים שחורים, אותה חולצת-כפתורים לבנה עם אותו כיס קדמי. רק אני עם חולצה ירוקה וג'ינס. היטבתי את הכיפה השחורה שלראשי, ופסעתי בעקבותיו של אבי. זה הולך להיות יום ארוך.
האתגר
לא בכדי קרוי הציבור החרדי, כמו זה הערבי, בשם מגזר. מגזר על שום מה? על שום שנגזרו או שגזרו עצמם מהציבור הכללי. מהבחינה הזו, אבי בן-חיים הוא יוצא דופן.למורת רוחו של אבי, סיפר לי אביו כי כשהיה בן שנתיים החל לזהות את האותיות העבריות, ולצרף אותן למילים. בחברה ממנה אני בא, סביר שכבר בגיל שלוש היה מוצא את עצמו בתוכניות שונות לטיפוח הילד המחונן. משפחתו, הנעה על התפר שבין דתיות למסורתיות, שלחה אותו באותו גיל למסגרת מעט שונה – לחדר.
לאורך השנים הוא התקדם במסלול המרכזי של החברה החרדית הליטאית: מתלמוד התורה עבר לישיבה הקטנה, וממנה לישיבה הגדולה. היום, כאברך נשוי בן 23, הוא לומד בכולל שבמקום מגוריו, היישוב החרדי רכסים.
הישיבה, רכסים
הכרתי את אבי דרך חבר משותף. באחת משיחותינו הראשונות ביקשתי להצטרף אליו ליום לימודים בישיבה. התגובה הראשונה שלו הייתה חיוך ספקני. "אני לא רוצה לזלזל" אמר, "אבל מי שלא מנוסה בלימוד מהסוג הזה יתקשה להחזיק מעמד לאורך יום שלם של פלפולים". אני נחשב לחכם בחוגים מסוימים (בעיקר בקרב הורי, למען האמת), וקטנוּת האמונה שלו העלתה לי את המוטיבציה לשמר תדמית זו. "אין בעיה", אמר. "רק תזכור שאני הזהרתי".
כתב חידה
הגמרא כבר הייתה מונחת על הסטנדר שחיכה לי באולם הגדול של ישיבת 'כנסת חזקיהו'. אבי לקח ברצינות רבה את תפקיד המורה של החברותא ירוק-החולצה. כמבוא לעולם הישיבות הוא ניסה ללמד אותי את טכניקת הטיית הסטנדר בעזרת הרגל תוך הימנעות מפגיעה בראשו של הלומד שלפניך, טכניקה אותה רכשתי בהצלחה חלקית.פתחנו את הספרים בעמוד אותו בחר לשיעור היומי – הדף הראשון של מסכת פסחים. "אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר", קראתי בהטעמה. על המשפט הזה דיברנו עד שהגיע זמן ארוחת הצהריים. ליתר דיוק, התמקדו בעיקר במילה הראשונה שלו – אור.
הארבעה עשר המדובר הוא ה-י"ד בניסן. זה מובן מההקשר של המסכת. אך מהו אותו אור עליו דיברו כותבי המשנה? על מנת לחקור את הסוגיה לעומק התכנסו להם מאות שנים לאחר מכן חכמי התלמוד. לקוראים החילוניים זו אולי נראית שאלה של מה בכך, אבל לא כך היא, מסתבר, עבור עשרות דורות של תלמידים יהודיים, מאז ועד היום.
והגית בו, יומם ולילה
לימוד זה הוא מרכז החיים של החברה החרדית. האידיאל הלגיטימי היחיד להגשמה עצמית. אידיאל זה רלוונטי כמובן לגברים בלבד. השאיפה הנשית המקבילה היא להינשא לתלמיד חכם, ולהיות עזר כנגדו. דמיינו לעצמכם עולם מקביל, שבו החנונים הגדולים ביותר הם אלו הזוכים בבחורות הכי שוות. בתור חנון לא קטן בפני עצמו, אני בהחלט יכול להבין את כוח המשיכה.
העמקנות וההתפלפלות הלוגית הזו מושכות אותך למעלה, הרחק מעבר להבלי הארץ על כל חוסר ההיגיון והשרירותיות שבה, ואל מחוזות טהורים יותר, בהם ניתן לברוא מציאות בעזרת דיונים אינסופיים בין כתליו של בית המדרש. אך ככל שאתה מתרחק יותר, כך אתה גם עלול להשאיר מאחוריך את המציאות.
אבי סיפר לי על רב גדול אחד, שנשאר רעב ביום בו אשתו לא שהתה בבית, מאחר ולא ידע כיצד לפתוח את מכשיר המיקרוגל. רב גדול אחר התבקש על ידי אשתו לערבב את הדייסה בסיר שהיה מונח על האש. הוא היה כה עסוק בלימוד סוגיה כלשהי בזמן הערבוב, עד ששם לב שמשהו אינו כשורה רק כשהדייסה הפכה למשקע שחור ועשֵן המולחם לקרקעית.
הפיתרון
האם כשהמשנה אומרת 'אור ל-14' היא קובעת שאת בדיקת החמץ יש לערוך בזריחת החמה של אותו תאריך? או שמותר לעשותה במהלך היום כולו? ואם כך, מדוע יש לעשות זאת לאור נר? לשם-פועל (לשון הָאֵר), או לאור במובן של משהו שנוצר או נולד (לדוגמא: הוצאה לאור של ספר). ואם כך, הרי שהי"ד בחודש נולד עם שקיעת החמה של היום לפני, ולכן משמעותו של 'אור ל-14' היא דווקא לילה. ולכן יש לערוך את בדיקת החמץ בערב שלפני ערב פסח, ולא בבוקר היום עצמו - מ.ש.ל.כל הסוגיה הזו, אותה סיכמתי לעיל באופן שטחי למדי, שזורה כמובן בעשרות הוכחות ומובאות מן התורה ומן המשנה. מדי פעם אבי החמיא לי על שאלותיי, אבל נדמה לי שהוא עשה זאת בעיקר לשם הנימוס. את מירב הטיעונים הבנתי רק בדיעבד, ובזמן אמת התמקדתי בעיקר בלהנהן, ולנסות למנוע ממוחי להיסגר כליל ומעיני להיעצם.
• הסברים נוספים ומפורטים על פתיחתא למסכת פסחים תוכלו למצוא כאן .
אין יסוד, כך נראה, להנחה הרווחת בציבור החילוני כי לובשי השחורים שבינינו, מתוקף דבקותם האמונית, לוקים בסגנון חשיבה שאינו לוגי או הגיוני. אם כבר, ייתכן שהם לוגים מדי. שאמונתם הדתית מביאה אותם לניתוח היפר-שכלתני של המציאות, המפרק את כל אחד מעצי היער למרכיבי-מרכיביו, בחיפוש דק מן הדק אחר הדרך הנכונה לעבודת השם.
אבי כמובן לא מסכים איתי. אמנם יסודות החיים הם בהחלט לוגיים, הוא טוען, אך בכל הנוגע למהלך החיים עצמם, החברה החרדית מצאה את שביל הזהב האמיתי בין הרוח לחומר. "זה לא שאני מעדיף להיות עני", הוא אומר. "אני פשוט מוכן להיות עני, במידה והמשמעות היא ללמוד יותר תורה".
וחוץ מזה, הרי אין דבר חשוב יותר מלכוון לרצונו של השם, שמתבטא בכל קוצו של יוד בכל אחד מכתבי התורה שבכתב ובתורה שבעל פה. זה משהו שלי קצת קשה להבין. הרי בעצם, אין ברירה אלא להודות, לא ממש רלוונטי עבורי מתי בדיוק בודקין את החמץ, ולאור מה עושין זאת.
מחממי הכיסאות
מדי פעם הלך אבי אל ארון הספרים שבירכתי האולם, להביא דוגמאות מדבריהם של ראשונים או אחרונים. ניצלתי את ההפוגות הללו בלימוד על מנת להתבונן סביב. כמה מן הנוכחים באולם באמת לומדים? פה ושם התגודדו להם קבוצות של בני ישיבה, ששפת גופם אמרה כי הם עוסקים בענייני דיומא, אולם נראה כי הרוב המכריע אכן לומד. או שאולי התרגל לנדנד את גופו בקצב קבוע אגב בהיה בדף שמולו?כמה הם באמת לומדים - זו אולי השאלה הבוערת ביותר בציבור החרדי. ב'הם' – הכוונה לא לכולם, כמובן, אלא לאלה הקרויים 'מחממי הכיסאות'. כדרכן של שאלות בוערות היא כמעט לא מדוברת בגלוי, אבל העיסוק בה בחדרי חדרים (תרתי משמע) מעורר סערות.
כשהחזון-אי"ש קבע את אופייה של חברת הלומדים בישראל, היה עולם הישיבות בסכנה, והוא סירב לוותר אף על תלמיד אחד. היום, עתידן של הישיבות החרדיות נראה מובטח, אבל יותר ויותר משפחות חרדיות יורדות מתחת לקו העוני.
אבי מקבל 1,750 שקלים בחודש כמלגת לימודים (390 שקלים מהם, אגב, במימון המדינה). ההשקעה הנדרשת ממנו - 12 שעות ביום, חמישה ימים בשבוע. זו עבודה קשה שהשכר שבצידה, זה הגשמי לפחות, מועט. פרנסתה של משפחתו לא נראית כרגע בסכנה, אך לא כולם באמת מסוגלים לאורח החיים הזה, הן מבחינה כלכלית והן מבחינת ההשקעה הנדרשת. מצד שני – הסטיגמה החברתית הרבה פעמים מעמידה קשיים רבים בפני אלה שרוצים או צריכים לצאת ולעבוד. והתוצאה לעיתים – עגלה ריקה.
משתמטים נגד משומדים
שאלת ה'כמה הם באמת לומדים' מעסיקה גם רבים בציבור החילוני, המגדירים את החרדים כבטלנים ופרזיטים. ביטויי שנאה כלפי חרדים היו מקובלים ושגורים ברטוריקה של החילוני בן מעמד הביניים. לאחרונה, מאז התרסקותה של מפלגת שינוי, נדמה כאילו השנאה הזו ירדה מעט מסדר היום הציבורי, אך לפחות במחשכי הטוקבקים היא עדיין שרירה וקיימת. גם הצד השני מלא טענות כרימון. וגם הוא כמובן שותף לליבוי פערי החשדנות, ההיסטריה והאיבה.
על הפערים הללו, בין החברה בה הוא חי כיום לבין זו בה גדל, שחילוניוּת, מסורתיוּת, דתיוּת וחרדיוּת משמשות בה בערבוביה, מנסה אבי בן חיים לגשר בעזרת פעילויות הסברה הדדיות. האם ניתן ליצור את מה שנשמע כסתירה מניה וביה – דיאלוג חרדי-חילוני? לשמחתי הרבה, בנושא הספציפי הזה אבי לא מקפיד על חוקי הלוגיקה הנוקשים של לימוד הגמרא, ומנסה בכל זאת לרבע את המעגל. ואידך זיל גמור.
מפצחים את "פסחים"
אפילוג (או: לקראת הטור הבא)
מאוחר יותר הוזמנתי לארוחת צהריים בביתו של אבי. אשתו רבקה הייתה עדיין בעבודה, והוא שוחח עימה בזמן שבחן את תכולת המקרר. כששמעה שיש אורח אמרה שתעזוב מוקדם את העבודה, אך אבי הבטיח שיסתדר. דקה מאוחר יותר, כשגילה שאני צמחוני, חייג אליה שוב. למרבה ההקלה, היא כבר הייתה בדרך.רבקה, כך נראה, דווקא מרוצה מתפקידה כעזר כנגדו של תלמיד חכם מבטיח, שנראה מעט חסר-אונים בכל הנוגע למכמני עבודת המטבח. האמנם אין לאישה החרדית הממוצעת בסתר ליבה שום עניין במהפכה הפמיניסטית? אני מניח שהתשובה אינה חד-משמעית. סביר שלא כל הנשים מאושרות ממעמדן, אך מי שמצפה לגלות קנאה עמוקה בחופשיות של האישה החילונית, יתבדה.
בכל מקרה, נזפתי בעצמי בדרך חזרה הביתה, אגב ההרהור הקודם. נשים ויהדות זה נושא חשוב מכדי להתעלם ממנו במשך י"ד כתבות. והרי לך נושא לכתבה הט"ו.
טענות, רעיונות? כיתבו לאורי יסעור - ory.yassur@gmail.com ויש בונוס: ניתן להעביר שאלות גם לאבי, הידיד החדש מרכסים
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
