שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    בסוף הוא השחיל לי טבעת, על אצבע לא-נכונה

    מול שיכוני המעברות, במרפסת שמש, לקול צפירות המכוניות, תחת טלית קשורה לארבעה מקלות מטאטא, האיפור מתמוסס, הלב מתפקע מבפנים והידיים מחזיקות חזק שההינומה לא תחליק. הרגשתי כמו במשחק חתן-כלה בגן, רק ששם התחתנתי כל יום עם ילד אחר, וכאן זה עם אותו אחד, לתמיד

    נו, איך זה להיות אשה נשואה? שואלים אותי כולם בלי הפסקה. הנשואות כנראה יודעות משהו שאני עוד לא יודעת, והרווקות סתם רוצות להוכיח לי שכל סיפור החתונה הוא פיקציה אחת גדולה.

     

    ונכון לעכשיו, באמת שום דבר משמעותי לא השתנה. אולי כי גרנו יחד קודם כמה שנים, ואולי כי עוד אין צאצאים בתמונה, או סתם כי טרם עלינו על הפואנטה האמיתית של חיי הנישואים. כך או כך, אותם הרגעים השמחים ואותם הריבים הקטנים, ורק שעכשיו הזוגי יכול להתגרות בי בכל פעם שאני מתעצבנת ש"אין מה לעשות, כבר התחתנת איתי" וכולם אומרים לי כל הזמן "אכלת אותה. את נשואה", מעין ברכה שגרתית במחוזותינו, מסתבר.

     

    שבועיים לפני החתונה עוד הייתי סקפטית לגבינו. האקסית שלו דאגה לחרבש לי את מצב הרוח המרומם. פגשנו בה בפארק הירקון, במעין פיקניק חגיגה של זוג אחר. היא רכנה לעברי ואמרה לי, "בינינו, ואל תקחי את זה קשה, הוא ממש לא נראה מאושר".

     

    אני כבר יודעת מראש לסנן אנשים מסוימים, והיא לרוב אחת מהם. היא מקסימה, אבל יש לה זכות לקנא, כמו שאני התפרקתי כשנודע לי פעם שהאקס המיתולוגי שבר את הכוס עם מישהי אחרת. אבל כיוון שאני עצמי לא הייתי בטוחה כמה הזוגי מבסוט מהעניין, כי מאז שהחלטנו להתחתן הוא הסתובב מתוח כמו קפיץ, לקחתי את זה דווקא קשה, ואפילו קשה מאוד פלוס.

     

    "למה את חושבת ככה?" שאלתי בלי להגיד לה את האמת בפנים - את מקנאה.

     

    "זה נשמע כמו לסמן וי על משהו"

    "לא יודעת", ענתה, "אולי הדרך שהוא בישר לי ולחבר'ה שאתם מתחתנים, דרך אגב כזאת. 'היי מה המצב? אז מה דעתך על? מה עם ...? אה, אני וקורן מתחתנים'. זה נשמע כמו לסמן וי על משהו".

     

    כשהיא אמרה את זה חשבתי שאולי רק היא חושבת כך, וזו באמת הקנאה שמדברת מתוך גרונה. אבל כששאלתי עוד אנשים כולם הסכימו שהזוגי דיבר על החתונה שלנו בדרך-אגביות. לא שאני עושה כזה עניין מחתונות, אבל הייתי מצפה קצת להתלהבות בטון הדיבור שלו. אני עצמי צווחתי למי שרק יכולתי בטלפון שאנחנו מתחתנים, או לפחות שלחתי מייל חגיגי מקושט בלבבות. אה, וגם כתבתי על זה איזו רשימה באתר שדי הרבה אנשים נכנסים עליו.

     

    אחרי הדיבור עם האקסית הסתובבתי על קוצים. כל מילה על החתונה הרגיזה אותי. "יאללה, כולה חתונה", הפטרתי לכיוונו של הזוגי ולכיוון אמא שלו, ששאלה אם אני באמת מתכוונת ללבוש אדום לחתונה. אולי לבן-שמנת חביב עם הדפסים?

     

    עד שיום אחד העזתי ושאלתי אותו דוגרי: "אתה שמח להתחתן איתי? אתה הרי יודע שאני טיפוס בלתי נסבל בעליל ושיש לי קפריזות לפני מחזור ואני חסרת טקט לגמרי".

     

    "לקחתי בחשבון את הטיפול הפסיכולוגי העתידי שלך"

    "מאמי, אני יודע", אמר והנמיך את הקול, "לקחתי את זה ואת הטיפול הפסיכולוגי העתידי שלך בחשבון".

     

    "די, אני לא צוחקת!" אמרתי והמשכתי לקפל הזמנות אל תוך מעטפה למסיבה, שנערוך מתישהו כשכבר נהיה נשואים, אם בכלל, חשבתי ביני לבין עצמי. וכשהוא המשיך להתבונן בי מוזר, סיפרתי לו על השיחה עם אקסתו. למזלי הוא צחק ואמר לי לא להתרגש.

     

    "פשוט פחדתי שתפוצצי את הכל. למעשה, אני עדיין פוחד שתגידי שיש לך מיגרנה ואת לא באה, כי זה מה שעשית המון פעמים באירועים ממש חשובים לי. אז בגלל שהיה לי חשש סיפרתי לאנשים בהסתייגות", אמר וחילץ ממני מיד התחייבות בכתב שאני מתייצבת לאירוע בשעה הנקובה ובלי תירוצים או חרטות של הרגע האחרון.

      

    בסוף כמובן התחתנתי כמו גדולה. מול נוף שיכוני מעברות, במרפסת שמש, לקול צפירות המכוניות, תחת טלית קשורה על ארבעה מקלות מטאטא, האיפור מתמוסס בזיעה והלב מתפקע מבפנים והידיים מחזיקות חזק את ההינומה שלא תחליק מטה והזוגי בוהה ברב נרגש ומבועת כאחד, ככה התחתנו. חתונה אורבנית שכזאת, עם מניין ועוד עשרה אנשים קרובים. תוך 20 דקות מהרגע בו הידסנו מקצה המרפסת לקצה האחר, כבר היינו נשואים.

     

    אל תשאלו אותי מה הלך שם, הרגשתי כמו במשחק חתן-כלה ששיחקנו בגן. רק ששם התחתנתי כל יום עם ילד אחר, וכאן זה עם אותו אחד, לתמיד. חוץ מזה, הייתי שיכורה, אבל בלי "חיזוקים", ממש בהיי טבעי מעצם הסיטואציה, וראיתי את ההתרחשויות מבעד למסך הלבן של ההינומה, כך שהכל היה חלבי ומטושטש.

     

    אני זוכרת שהרב התלוצץ הרבה ובכלל היה סחבק, הוא הביא איתו רב רזרבי, כי התברר לו שאין בין היושבים במרפסת מישהו דתי ממש. הרב השני דרך לי על הרגל בטעות כל החופה, אבל לא צעקתי, כי לא רציתי להרוס את המומנטום.

     

    כשהסבתות מרחו אותי ברוק דביק הבנתי שזהו

    בסוף הזוגי השחיל לי טבעת, בטעות על האצבע הלא נכונה, וגם דרך על הכוס ועיקם קצת את הרגל מעוצמת התנופה. אבל כשהסבתות הנרגשות מרחו אותי ברוק דביק הבנתי שזהו, אנחנו נשואים. לא לפני ששאלתי כמובן כמהכתב בכתובה והאם הוא יודע שזה מסמך משפטי לכל דבר, אז מוטב לו שהוא צ'יפר אותי לאללה. אז כן, הוא פירגן.

     

    יומיים אחרי כבר הסתובבתי ברחוב, ובכל פעם שערס שרק לעברי נהניתי להראות לו את הטבעת ולשאול אם תמיד הוא מתחיל עם נשים נשואות. המבט המבוייש היה שווה את תשומת הלב שלי, וחזרתי שוב ושוב על הניפנוף.

     

    זה פחות או יותר מה שהשתנה. זה, ושהזוגי הקפיא את הדיאטה עד האירוע שנעשה, ויש חשש שהוא יהפוך לגבר נשוי ממוצע בעל כרס מגודלת והבעה שחוקה. מידי פעם הוא קורא לי "אשתי" כדי להתרגל לצליל, אנחנו עדיין מתווכחים אם לשנות את השם או להוסיף עוד שם, והזוגי המסכן קיבל באיחוד חשבונות הבנק את כל החובות שלי מימי עברו.

     

    ואמא שלו? היא עדיין מתייחסת אליו כמו תינוק, רק שלפעמים היא נזכרת שכעת הוא תינוק נשוי, אז כשאין לה כוח אליו, היא מיד אומרת לו "לך לאשתך". והוא בא.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מידי פעם הוא קורא לי "אשתי"
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים