בדרך למלחמת יום כיפור

במרס 1968 יצא העיתונאי הצרפתי-שווייצרי פרננד ז'יגון למסע מחקר עיתונאי במצרים. המטרה - לחשוף לעיני הקוראים עד כמה השפיעה תבוסתה הצורבת של מצרים במלחמה על כוחה הצבאי. האם ביקשו המצרים המובסים דרך לפשרה ויחסי שלום, או שמא הכינו עצמם לקראת נקמה בצבאה המנצח של ישראל?

ב-18 במרס 1968 פירסם עיתון "ידיעות אחרונות" את רשמיו של ז'יגון מארץ מצרים. להלן קטעים נבחרים מכתבתו "מצרים מתנחמת בחלומות ניצחון": 

קצת עזרה מידידים

חמישה גברים יצאו מן המעלית של מלון "שפרד" הקהירי המשוקם. הם לבשו מדים אפורים, כובעי מצחייה ומכנסיים רחבים וענדו תגי טייסים על זרועותיהם. היו אלה קצינים סובייטים ש"קפצו" לחופשה קצרה בקהיר, בטרם ישובו להדריך מצרים צעירים באמנות הלוחמה האווירית. עובדי המלון ידעו היטב כי פניהם של החמישה מועדות לבית התרבות אשר נשתל על ידי הרוסים בלב קהיר. די היה לראותם כדי להבחין מיד כי הם גוף זר בנוף המצרי, ממש כמו רסיס של פגז הנעוץ בגופו של אדם. איש אינו יודע כמה הם בדיוק. המצרים אומרים שמספרם הכולל של אנשי הצבא והמדריכים והמהנדסים הרוסים ובני משפחותיהם מגיע ל-400 או 500. אפילו נאצר עצמו לא מסוגל לספק מספרים מדויקים בנידון.

היועצים הרוסים נראים רק מעט ורק לעתים רחוקות ביותר אפשר לפגוש אחדים מהם במדים. אשר למשפחות הרוסיות, הריהן גרות במרחק רב מן המרכזים העירוניים הגדולים. כך גם המהנדסים הרוסים המפקחים על בניית הסכר הגדול באסואן, אשר חיים בבידוד מוחלט ברובע הווילות שלהם. המגע ביניהם לבין "אחיהם" המצרים קיים רק בשעות העבודה. למעשה קיימת מעין אלרגיה הדדית בין המצרים לרוסים. הם חיים אלה בצד אלה אך אינם מתרועעים. הנשים הרוסיות אינן יכולות לשאת את מבטי התשוקה של הפלאחים, הנישאים אליהן בעברן ברחובות. מבטים אלה עזים במיוחד, כאשר מנסות נשים אלו לחקות (ללא נועזות יתרה) את לבוש המיני המערבי.

באלכסנדריה מביטים המצרים באדישות ברוסים העוברים ברחובות, אולם הם מחייכים לנוכח האמביציות הפעוטות שלהם. כאשר מגיעה אניה מעוטרת פטיש ומגל אל נמל אלכסנדריה, ממהרת המשטרה לסלק מן הרציף את הצלמים והסקרנים. לעתים קרובות הם פשוט מושלכים לכלא. לעומת זאת, אין איש בולם את סוחרי הנעליים של אלכסנדריה. הם מוציאים את כל הסחורות ממחסניהם ולעתים אף מציגים אותן לראווה על המדרכות. הם יודעים היטב כי כל רוסי יסתער על הנעליים המצריות וישא אותן בגאווה, תחת בית שחיו, בעת סיוריו בעיר, מבלי לשים לב לחיוכי הלעג של המצרים.

איך לשקם את ההריסות?

כיום לא ידוע כמעט דבר על חיי המומחים הצבאיים הרוסים ועל יחסיהם עם חניכיהם. מידה דומה של סודיות אופפת את שיקומו של הצבא המצרי. כיום עוברים גייסים על פני המחוזות הנידחים ביותר של מצרים ועורכים רשימות של בעלי כושר גופני מושלם המסוגלים לתת שלוש משנות חייהם לצבא. לעתים נראית בדרכי מצרים העילית אנשים העוסקים בכריית תעלות או חפירות. מדי פעם בפעם עוברות משאיות מלאות מגויסים השרים בקולי קולות. לאן מועדות פניהם? מה מעשיהם? כרגע אין תשובות לכך.

לעומת זאת ידוע כי כשלושת אלפים קצינים מצריים סולקו מן הצבא המצרי מאז מלחמת ששת הימים. אחדים מן הבכירים שבהם הועמדו לדין צבאי. אחרים הושמו במעצר בית או הוגלו למחוזות מולדתם. כולם הואשמו בהשתתפות בקשר נגד המשטר שנרקם על ידי המרשל עמאר (הרמטכ"ל המצרי). כדי למלא את החלל הריק שנוצר בעיקר בשדה הדרגות הבינוניות, פתחה הממשלה לרווחה את שעריהם של כמה וכמה מחנות מעצר. מרבית המשוחררים הם קצינים מרקסיסטים צעירים, אשר נעצרו לתקופה של שנה עד עשרים חודש בשל השקפותיהם. כיום פוגשים משוחררים אלה בשדות האימונים בסגל של מומחים צעירים אשר סיימו את לימודיהם בבתי ספר צבאיים סובייטיים. האחרונים קיבלו אינדוקטרינציה פוליטית ואינם מעלימים זאת כלל. בסך הכל הם מהווים ציבור של 3,000 עד 3,500 קצינים בעלי דרגות נמוכות. עתה הם יכולים לדבר בגלוי על יישום התאוריות המרקסיסטיות בעולם הערבי, ואין פלא שהרוסים בוטחים בהם.

קצינים אלה מהווים את עמוד השדרה של צבא העתיד המצרי. האינטלקטואלים שביניהם נוטים דווקא לצד מאו דזדונג, אשר את כתביו אפשר להשיג בכל חנות ספרים במרכז קהיר. ייתכן כי בקראם את הפירסומים הסיניים החלו האינטלקטואלים המצרים לחשוב על הווייטקונג. אין ספק שהתנגדותו האמיצה של העם הווייטנמי הקטן לארצות הברית הכל יכולה מעוררת בהם מחשבות: "אם אנשי המחתרת הווייטנמית, אשר היחס המספרי ביניהם לבין האמריקאים ובעלי בריתם הוא אחד לחמישה, הצליחו לגבור על המפציצים, דיוויזיות השריון והמחשבים האלקטרוניים של ארצות הברית, מדוע זה לא יוכל הפלאח הערבי לגבור על ישראל?".

דברים אלה שמעתי מפי קצין קבע מצרי. אין ספק שהוא חזר על השקפות המטה הכללי המצרי או לפחות על השקפת חלק ממנו. "בווייטנם", הוסיף אותו קצין, "מסכנים 250 אלף אנשי וייטקונג צבא של מיליון ו-200 אלף אמריקאים ודרום וייטנמים. מצרים ושאר ארצות ערב יכולים לגייס ללא קושי מיליון חיילים, אשר יפלשו לישראל בעת ובעונה אחת וישמידו את הצבא היהודי. די לנו לצוות על חייל שלנו להרוג רק יהודי אחד, כדי לזכות בניצחון המכריע".

בנוסח דומה, תמים ובלתי מעשי, מדברות עשרות המשלחות הזורמות אל נאצר מכל חלקי מצרים כדי לעוץ לו עצות ולהציע לו תוכניות. אנשי המשלחות הללו המייצגים את מרבית האוכלוסייה המצרית אומרים דברים כגון: "נוכל להפתיע את חיל האוויר הישראלי. הרוסים יעזרו לנו וינהגו במטוסינו". לזכותו של נאצר ייאמר כי כל היועצים המתנדבים הללו מרגיזים אותו. אבל אין לו ברירה. הוא שבוי בידי התעמולה של עצמו, אשר הקיפה את מצרים בבועת סבון של תקוות שווא. הוא מניח לעיתונות המצרית לפרסם כל תוכנית וכל פרשנות - ולו גם בהשראת הווייטקונג - כל עוד היא עוסקת במלחמת תגמול. זוהי מילת המפתח של כל המדיניות המצרית.

מבצעו המוצלח היחידי של הצבא המצרי מאז תבוסתו בסיני הינו הטיפול ב-5,000 השבויים שהוחזרו מישראל. כאשר הגיעו שבויים אלה לסואץ, בודד אותם הצבא מן האוכלוסייה האזרחית. שלושה ימים התאפשר להם לזלול לשובע ולשתות לרוויה. סרטים חדשים הוצגו בפניהם, התקליטים החביבים עליהם הושמעו להם. שיחות והרצאות הפיגו את פחדיהם ודאגותיהם. הרמטכ"ל המצרי, גנרל פאוזי בכבודו ובעצמו, בירך אותם לרגל שובם. רק לאחר שלושה ימי שטיפת מוח אלה חזרו השבויים אל בתיהם ומשפחותיהם. הדבר נעשה בצנעה, כמעט בסוד. הם הודו כי הישראלים נהגו בהם כהלכה, אך לא הוסיפו דבר. אחדים מהם התלוננו כי מנות המזון שניתנו להם בשבי היו זעומות. ואילו אחרים ניצלו את ההזדמנות כדי לטעון שאחדים מחבריהם שיתפו פעולה עם הישראלים. החשודים בשיתוף פעולה ישובים כיום בכלא בקהיר ועומדים להתייצב מול ועדת חקירה צבאית.

וסיום לא אופטימי

המצרים הפסימיים ביותר סבורים כי העימות הבא בין ישראל למצרים יחול לפחות בעוד שמונה או עשר שנים. אז תעמוד ישראל מול ברית ערבית מסוכנת הרבה יותר מזו של יוני 1967. היא עלולה להתפתות ולהשתמש בנשק גרעיני טקטי (אשר לדעת מומחים יימצא ברשותה בעוד מספר שנים) ושימוש בנשק זה עלול, כידוע, לגרור אחריו מלחמת עולם שלישית. הפסימיות ניכרת בשיחות אלו מאוד. המומחים סבורים כי בסופו של דבר תראה מלחמת וייטנם כקלת ערך לעומת כל מה אשר יתחולל במזרח התיכון. כי במצרים חשודה המילה "שלום" באורח אוטומטי. נאצר עצמו עלול לעלות באש אם יעלה אותה על דל שפתיו. הוא מוכרח לדבר רק על עתיד עטור נצחונות.

זוהי מצרים של ימינו. זוהי הארץ אשר הוסיפה על עול הדלות והמורשת הכבדה של הפרעונים גם מנה גדולה של חלומות מלחמתיים.