לא דיל ולא מגעיל: ברק במומו פוסל
בין לילה הפך אילון מ"חסר ניסיון פוליטי" ל"אדמירל הקומבינות". למה כשיתום תומך בברק זה נקי?
לכל אורך הקמפיין זעקה עדת תומכי ברק את המנטרה "אין לו ניסיון פוליטי!" כקלף מנצח נגד עמי אילון. כל הקומבינטורים המהוללים - פואד, בוז'י, שמחון, אורית נוקד, סאלח טריף וחבר מרעיהם - נפנפו שוב ושוב במה שנראה להם כיתרונם הגדול: יכולתם להפעיל קבלני קולות ו"פלנגות" של תומכים "מגזריים", תוך שהם לועגים לתמימותו של אילון ול"חוסר ניסיונו". ואמנם, תוצאות הבחירות יכולות ללמד עד כמה גדול כוחם של אלה בקומבינות (וראו תמיכתם המסיבית של המתפקדים הערבים והדרוזים בברק). אך לפתע, בימים האחרונים, התהפכו היוצרות: הפעם תוקפים את אילון בהצגתו כ"אדמירל הקומבינות". ולא, אל תבלבלו אותנו בעובדות - היה שם דיל עם פרץ, והרי לא יתכן אחרת במקומותינו. ועל כך כבר נאמר: הפוסל במומו פוסל.
איש לא המציא עד כה בדל ראיה אודות אותה "עסקה". מעבר למה שפורסם בריש גלי (שאיננו נושא אופי "כיסאולוגי", ודאי לא מצד אילון) אין ולא הייתה קומבינה, אלא אם כן ה"קומבינה" היא מניעת הדרתו של ציבור גדול מתומכי פרץ, שימור זיקתו למפלגת העבודה ואיחוי קרע טרגי שהחל להסתמן. מנקודת ראות מפלגתית מדובר בציבור בוחרים, שהוא אולי המסה הקריטית לכיבוש השלטון מחדש.
למרבה הצער, נדיר לגלות בתוככי העבודה מנהיגות אותנטית, מנוסה וראויה דוגמת דוד לוי, מאיר שטרית ואחרים, שתגשר בין "ישראל הראשונה" לפריפריות. זו הייתה בשעתו תשתית הניצחון של הליכוד. השינוי בגישת אלקטורט זה סימן את ניצחונם של רבין וברק בשעתם. רמיסתו של פרץ והשפלתו - גם אם מעד (ומעידתו ודאי קטנה לאין ערוך מזו של אולמרט, חלוץ, לבני ואחרים) - פירושה טריקת הדלתות בפרצופם של ציבורים גדולים וחשובים. יש מי שיראו תהליך כזה בשקיקה; לא כן מנהיגות אחראית של מפלגה סוציאל-דמוקרטית.
אין ספק כי לו עלה בידי עסקניו המרכזיים של ברק לצרף אליהם את תמיכת מחנה פרץ, הייתה שאגת ניצחונם נשמעת ברמה. ואולם, משכשלו בכך, גוברת בם תאוות הניצחון על הראייה הפוליטית הכללית ועל מידת ההגינות, ונשק ההכפשה נשלף, שהגיונו: תמות נפשי (ומפלגתי) עם פלישתים.
אף לא שמץ של "לכלוך" דבק בהצהרת התמיכה של פרץ באילון ובגישה המכבדת והפתוחה של אילון לפרץ, ממש כשם שחבירתו (שהייתה צפויה) של יתום ותומכיו למחנה ברק אינה מוקצית מחמת מיאוס. פוליטיקה היא הלוא אומנות האפשר, ולעולם מחייבת פשרות. מי שמפלבל עיניים וזועק "שומו שמיים" כאשר מתגבשות פשרות פוליטיות הוא צבוע או מנותק. דווקא בשלב זה מפתיע להיווכח עד כמה שומרים שני המחנות (של פרץ ואילון) על עמדותיהם האסטרטגיות המקוריות, תוך שהם מפגינים בגרות פוליטית ושיקול דעת מפוכח. היחידים הראויים לגינוי הם אותם מנהיגים פוליטיים, המנסים לשלהב רוחות (בעיקר בתקשורת) בניסיון להשיג נזיד עדשים זמני (הישג מיידי בפריימריז) תוך הקרבת הבכורה (תדמית המפלגה בציבור וסיכוייה בבחירות הכלליות).
כך, לדוגמה, עיתונאי "הארץ" הוותיק יואל מרקוס. הוא לא נזקק למהלך המפלגתי האחרון של אילון ופרץ על מנת להכריז על תמיכתו בברק, שהרי זו הייתה עמדתו המוצהרת זה חודשים. ואולם, ניסיונו להציג מהלך פוליטי חיובי ולגיטימי כ"תרגיל מסריח", שכאילו הוא שהניעו לתמוך בברק, גובל בהטעיה. קל וחומר חסרת שחר היא הטענה כאילו תמיכת פרץ באילון משמעה "לתפוס את השלטון בדלת האחורית". די להיווכח בניסיונות הכמעט-גלויים, הנעשים בעצם ימים אלה על-ידי מחנה ברק ועסקניו ל"קניית" תמיכתם של עסקני "מגזרים" ממחנה פרץ, כדי להוכיח את צביעות הטענה וחוסר היסוד שלה. ברק עצמו הצהיר בריש גלי, שהוא מייעד לפרץ מקום מכובד בממשלה שיקים. למה הבטחה זו נתפשת כלגיטימית?
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
