קוני למל נכנס למאפיה

מייק בורשטיין עושה מהפך. השחקן-בדרן שמזוהה יותר מכל עם סרטי קוני למל ומחזות זמר משנה כיוון. "זה עניין של גיל", מסביר בורשטיין בן ה-61, בראיון לקראת העלאת הצגת היחיד שלו "לנסקי", בתיאטרון "אודסי" בלוס-אנג'לס. "בחודש ספטמבר הגעתי לטקס האוסקר הישראלי ופגשתי את הבמאי יואל זילבר. יחד עשינו בעבר את סרטי קוני למל והרש'לה. הוא סיפר שגמר לביים בקאמרי את 'לנסקי' עם יוסי גרבר והציע לי לעשות את זה בארה"ב".

- למה "לנסקי"?

"זה מתאים לי עכשיו והנושא מדבר אלי. אני בגיל מתאים לעשות את זה אחרי 50 שנה על הבמה. בשלב זה בקריירה שלי אני רוצה להתפתח לכיוון יותר רציני, דרמטי. קניתי את זכויות על ההצגה באנגלית עם חבר טוב שלי דני ישראלי. אם יהיה מזל והמבקרים יאהבו את זה, נוכל לעבור לניו יורק שתפתח לנו את הדלתות לכל אמריקה וללונדון".

הצלחתו היא הצלחתנו

הפרמיירה תתקיים מחר (14 ביוני), ומשם הדרך עמוסה: שש הצגות בשבוע במשך עשרה שבועות בחוף המערבי, עם קריצה לעבר האופ-ברודווי האמיתי בניו-יורק. למרות הניסיון העצום והשם של מייק בורשטיין בעולם השואו ביזנס – כל הפקה מתחילה מאפס. אפילו הקונסוליה הישראלית בלוס אנג'לס נרתמה הפעם לסייע בקידום הצגת היחיד. לא בגלל מאיר לנסקי שגורש מישראל לארה"ב בתחילת שנות השבעים, אלא בגלל מייק בורשטיין עצמו. "הוא נואם, מופיע ומוכן לעשות הכל למען ישראל. הצלחתו היא הצלחתנו", מסביר קונסול ישראל בלוס אנג'לס אהוד דנוך.

המאפיונר מאיר לנסקי ניסה לעלות לישראל בתחילת שנות השבעים בעקבות חקירה שניהל נגדו האפ בי איי. אבל הלחץ של ארה"ב היה חזק יותר מחוק השבות, ולנסקי הוסגר לארה"ב. הוא הורשע בעבירות מס ונדון לשנת מאסר וחצי. בסופו של דבר הוא זוכה, ובניגוד למאפיונרים האחרים זכה למות מוות טבעי מדום לב במיטתו בשנת 1983.

"לנסקי לא היה צדיק בכלל", אומר בורשטיין, שאסף כל פיסת מידע עליו, אבל יוצא בכתב הגנה על לנסקי, שסייע בהעברת נשק לישראל בשנים שלפני קום המדינה ובעיצומה של מלחמת העצמאות. ארה"ב אסרה אז על יצוא משלוחי נשק לארץ, אבל איש הרכש של "ההגנה", יהודה ארזי, פנה ללנסקי וזה העביר בעזרת לוקי לוציאנו וחברי המאפיה ששלטו בנמל ניו-יורק נשק לאוניות.

לנסקי התגלה בישראל בתחילת שנות השבעים. ליתר דיוק במשרד של העיתונאי המנוח אורי דן בעיתון "מעריב". העיתונאי היה מופתע מהופעתו של המאפיונר הידוע לשמצה במשרדו. הסיבה: לנסקי ביקש מדן שיעזור לו בעזרת קשריו לאתר את קברי סבו וסבתו בישראל, שעלו לארץ ב-1906 בעוד הוא הגיע עם הוריו לארה"ב.

לנסקי ביקש לחמוק מהחוק האמריקני באמצעות החוק הישראלי ("חוק השבות"), המעניק אזרחות אוטומטית לכל יהודי באשר הוא, אבל לפוליטיקה חוקים משלה. בשנות השבעים ישראל נזקקה למטוסי "פנטום" והאמריקנים דרשו לקבל את לנסקי בחזרה.

"כשלנסקי שהגיע לבית המשפט העליון וטען שהוא עזר למדינת ישראל במלחמת העצמאות, ביקשו שיוכיח את דבריו", מספר בורשטיין, "זה נעשה בסתר, וכמובן שלנסקי לא היה יכול להוכיח את דבריו. מבחינתו זה היה מלכוד 22. מצד אחד הוא טען שהוא איש עסקים, ומצד שני, איזה איש עסקים כשר מסוגל לשלוט בנמל ניו-יורק?"

בורשטיין, בעצמו יליד ניו-יורק, שעלה לישראל בגיל עשר עם הוריו השחקנים האידים פסח וליליאן בורשטיין, חקר את התקופה שבה גדל לנסקי כילד בלואוור איסט סייד של מנהטן. "היהודים והאיטלקים הגיעו לניו-יורק בתחילת המאה העשרים, אבל המשרות הטובות היו תפוסות על-ידי האירים שהגיעו קודם לכן. היהודים והאיטלקים חיו בעוני משווע ועבדו 12 שעות בעבודת דחק. אלה שבחרו בדרך הישרה הלכו ללמוד ועבדו כמו חמורים ושלחו את ילדיהם לבתי הספר, והם הפכו להיות השופטים ואנשי עסקים והרבנים. אנשים כמו מאיר לנסקי ובגסי סיגל ולוציקאנו בחרו בדרך הקלה ברחובות. בסוף ההצגה אנחנו מצטטים איש אפ בי איי שאמר שלנסקי היה יכול להיות נשיא ג'נרל מוטורס אילו בחר ללכת בדרך הישרה. הוא היה גאון בעסקים. הכל היה אצלו בראש. היה לו כשרון טבעי למספרים ולסיכויים. ניסו כמה פעמים לתפוס אותו ולהכניס אותו לבית סוהר ולא הצליחו. הוא מת במיטה שלו".

כשאתה אומר "לנסקי", אתה מתכוון לגנגסטר ורוצח, אבל בורשטיין מעדיף גם לראות את הצד האחר: "הוא היה בעיני עצמו איש עסקים שמעולם לא רימה את הלקוחות בקאזינו ולא את שותפיו לעסקים, ניהל ספרי חשבונות מסודרים ומילה שלו היתה מילה יותר מחוזה חתום. זה היה המוניטין שלו. אני לומד את לנסקי עד הפרט האחרון ואני מנסה להציג את שני צדדיו של האיש המרתק הזה שלטענתו מעולם לא הרג, ולא נהג באלימות, אבל כל חייו איים והטיל אימה".