ושוב: קיבוצניקים מול עיירות פיתוח
ההשתלחות האישית בפרץ ובחבירתו לעמי אילון עלולה להחזיר אותנו שנים לאחור
המתקפה על עמי אילון בגין חבירתו עם עמיר פרץ, במפגש עם מחוז הקיבוצים של מפלגת העבודה, נראתה כלקוחה מסרט רע על החברה הישראלית והקיבוצית של שנות החמישים או השישים. גם אם מדובר רק במראית עין של התנשאות וגזענות, הנזק שגורמים ביטויים כמו "להכשיר את הפרץ", "קבוצת דייגים" או "התנהגות של שוק" עלול להיות קשה. אני יודע שקומץ הדוברים לא התכוון לכך ולא היה מודע לצליל העולה מהדברים, אך אין צורך בכוונה מגונה. חוסר זהירות וחוסר רגישות עלולים להחזיר אותנו שנים רבות לאחור ביחסים שבין הקיבוצים לעיירות הפיתוח.
הדברים ראויים לגנאי גם בגלל תוכנם וגם משום שהזינו דיווחים תקשורתיים, כאילו מדובר בעמדת הקיבוצים - ואין זה כך. האמת היא שחברי הקיבוצים, ודאי היום בעידן של פריצת הגדרות והשתלבות בחברה הישראלית, רחוקים מהם מאוד. נכון שלרבים בתנועה הקיבוצית יש ביקורת קשה על עמיר פרץ. הם לא ייחודיים בכך - הסקרים מראים כי לרוב הגדול בציבור יש ביקורת קשה על התנהלותו. אלא שכאשר למחלוקת עניינית וביקורת פוליטית מתלווים ביטויים טעונים ועולבים, הדיון המהותי נשכח וכל מה שנשאר אלו דעות קדומות, עוינות ומחיצות רגשיות בין ציבורים.
כמי שאינו חבר במפלגת העבודה, לא העימות הפוליטי חשוב לי - אלא השלכותיו על החברה שלנו. יש החושבים שבוויכוח הפוליטי הכל מותר, במיוחד בימים של פריימריז. אבל מי שמאמין בפוליטיקה אחרת, נקייה ועניינית יותר, לא יכול להיות סובלני כלפי מתקפה אישית מהסוג הזה, שאין לה בסיס אידיאולוגי. צריך לומר שגם כיום עמיר פרץ, בדעותיו ובמה שהוא מייצג - המאבק לשוויון ולשלום - קרוב אלינו הקיבוצניקים יותר ממנהיגים פוליטיים רבים. זה כמובן לא מבטל את הביקורת הקיימת על תפקודו כמנהיג המחנה, אבל צריך להעניק לו מידה של סובלנות וכבוד מצד שותפים לדרך.
במשך שנים רבות ניצבו חומות גבוהות, גם אם בלתי נראות, בין הקיבוצים ושכניהם בעיירות הפיתוח. ההסתגרות בתוך גדרות הקיבוץ חידדה תמונת עולם שהתחלקה ל"אנחנו" ו"הם", והיו מי שמיהרו לנצל זאת כדי להגביר את המתיחות ולעשות ממנה רווחים פוליטיים. השינוי בקיבוץ הביא עימו שינוי גם בתחום זה. ההכרה בכך שלצד ההצלחות האדירות של התנועה הקיבוצית היא סבלה גם מפלות, יצרה יותר צניעות ויותר פתיחות ללמוד מהעולם שמבחוץ. הפתיחות הזו מאפשרת לעמיר פרץ, כמו לראשי עיירות פיתוח שכנות לקיבוצים, להיות לא רק בני ברית, אלא בתחומים מסוימים מורי דרך לקיבוצניקים. הפתיחות היא המפתח. מי שמבקשים לשמור על חברי הקיבוצים בתוך מעגלים סגורים, מבקשים לקדש פחד מהאחר, שמוביל גם לשנאה. מי שמובילים את מהפכת הקיבוץ המתחדש, מבינים שמגע אישי, יומיומי בגובה העיניים עם כל שכבות החברה הישראלית עושה לביעור הגזענות מה שלא יעשו אלפי שעות חינוך על סוציאליזם ושוויון.
בבתי הספר והגנים הקיבוציים אחוזים גבוהים של ילדים באים מעיירות פיתוח; הבריכה הקיבוצית קולטת מנויים מהיישובים השכנים; יותר ויותר חברי קיבוצים עובדים וצורכים שירותים אצל שכניהם. הפצעים הישנים הולכים ומגלידים, גם אם מדובר בתהליך איטי וממושך. שני הצדדים הבינו שהם שותפים למאבק על מקומה של הפריפריה במדינת ישראל, מאבק שהצלחתו קריטית לשניהם ובמסגרתו שיתוף הפעולה ביניהם יכול להוות מסר של תקווה לחברה הישראלית. כמה קל להחזיר את הגלגל לאחור וליצור דם רע. כמה חיוני שנחנך את עצמנו ליותר רגישות, סובלנות וקבלת האחר. לא כדי לשפר את מצבו הפוליטי של עמיר פרץ, אלא כדי לשפר את החברה הישראלית.
הכותב הוא מזכיר התנועה הקיבוצית
לפנייה לכתב/ת 
