שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    סלט הבית: המלצות סרטים לסופ"ש

    והפעם, מנות מיוחדות: "הארד בוילד", מתנת הפרידה המרהיבה של ג'ון וו מהונג קונג, ו"יום שישי הארור" - בוב הוסקינס בתפקיד חייו בפסגת קולנוע הפשע הבריטי

     

    הארד בוילד (YES 4 ,שבת 01:25)

     

    ג'ון וו, קצת לפני שעבר לארצות הברית להדריך את ז'אן קלוד ואן דאם במלחמתו מול לאנס הנריקסן ואחרי ששינה לנצח את פניו של קולנוע האקשן (ואת מנהגי הלבוש של אנשים מסויימים – קוונטין טרנטינו מספר שלאחרצפייה ב"A Better Tomorrow II" התהלך במשך שבועיים ברחובות לוס אנג'לס בחליפה ועניבה שחורות ובפיו קיסם שיניים) סיפק להונג קונג מתנת פרידה מרהיבה והרסנית במיוחד.

     

    "הארד בוילד", או בשמו הקנטונזי הציורי וההולם להפליא "אל השוטרים בעל היד החמה", מציב שוב את צ'או יאן פאט מאחורי שני אקדחים ומול מספר אסטרונומי של זדים חמושים מכף רגל ועד ראש, אך הפעם לא מדובר רק בגנגסטרים בוגדניים בעלי נטיות פסיכוטיות.

     

    צ'או מוצא את עצמו ניצב גם מול דמותו האניגמטית של אלן, רוצח קפוא פנים בעל חיבה לאוריגמי בגילומו המופתי של טוני ליונג. כרגיל אצל וו, הפירוטכניקה אינה חזות הכל והיא מלווה בטון מלנכולי להפליא. הקינה על גסיסתה המתמשכת של האחווה האנושית והחרדה לגבי העתיד לאחר סיפוחה של הונג קונג לסין, הנוכחים כמעט בכל סרטיו מופיעים בסרט בצורה מפורשת מתמיד.

     

    מלבד היותו של "הארד בוילד" אחד מסרטיו הפוליטיים ביותר של הבמאי (הבכורה עדיין נתונה ל"כדור בראש" הופך הקרביים) הוא מהווה גם את אחד משיאיה המוחלטים של אמנות צילום סרטי הפעולה (גללו לאמצע הפוסט הזה, המונה שוטים ארוכים גדולים בהיסטוריה*, לקבלת טעימה) כאשר המערכה האחרונה המתרחשת כולה בבית חולים עמוס היא כמעט שעה של פרץ אדרנלין קולנועי טהור.

     

    *זה אולי המקום לצאת בקול קורא לערוצי הסרטים באשר הם לדאוג להקרנתו של "I Am Cuba" העצום מאת מיכאיל קלוטוזובשווילי (מס' 8 ברשימה) על מסכי ארצנו.

     

    יום שישי הארור (HOT אקשן שבת 01:35)

     

    בוב הוסקינס בתפקיד חייו כגנגסטר קטן עם עיניים גדולות שמנסה לעבור לצד היותר נכון של החוק בלונדון של תחילת שנות השמונים בסרט שנחשב יחד עם "במעגל הנקמה" לפסגת קולנוע הפשע הבריטי (וכמו הסרט עם מייקל קיין יפול גם הוא ככל הנראה קורבן לרימייק מפוקפק).

     

    יהיו מי שיאמרו שכך היה נראה ומתנהג טוני סופרנו לו היה אוהד ווסטהאם יונייטד, ויש כאלו שיצטטו את עוזי וייל, המצטט בתורו את ה"דיילי מייל" המתאר את הדקה האחרונה והמופלאה של הסרט:

     

    "כל קשת הרגשות האנושית עוברת עליו באותה דקה ארוכה, באותו שוט אחד: בהלה, זעם, חוסר אונים, אימת המוות, צער גדול, השלמה עם הבלתי נמנע, ולבסוף – ממש, בשנייה האחרונה – חיוך קטנטן". והוא באמת קטנטן.

     

    אל תמצמצו.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים