סן אנטוניו אלופה, טוב שזה נגמר מהר
"למרות נסיונותיהם של חלק מהפרשנים למכור לנו קבוצה שכיף לראות, הגיע הזמן ששושלת הספרס הזו תפרוש". איזי עין דור לא מתרשם מאליפות של סן אנטוניו
במאי 1999 הזדמן לי להיות בניו יורק, כחלק מלימודי התואר שלי. כשהגעתי לעיר לא תיארתי לעצמי שהניקס יעשו את כל הדרך לגמר ה-NBA ולפתע כל מה שעבר לי בראש זה איך להשיג כרטיסים לסדרה נגד סן אנטוניו. בסופו של דבר מצאתי את עצמי ביחד עם חבר, עומד בתור משעות הבוקר המוקדמות, כדי להשיג כרטיס למשחק החמישי בסדרה.
"ככה זה כשמחכים לביטולים", מילמל מי שעמד לפנינו בתור. "אם יהיו הרבה ביטולים, יש לנו יותר סיכוי להשיג כרטיס". והיו. סן אנטוניו הוליכה 1:3 בסדרה שלא ניפקה כדורסל גדול. שלטי "אני עדיין מאמין" עיטרו את מסדרונות המדיסון סקוור גארדן, אבל לכולם היה ברור שלניקס אין יותר מדי סיכוי. בסופו של דבר הגיע תורנו, רכשנו כרטיס והיום הארוך הסתיים מאוחר בלילה, עם החטאה של לאטרל ספריוול בשניית הסיום ותואר ראשון בהיסטוריה לסן אנטוניו.
סן אנטוניו חוגגת. "סגל מבוגר, כדורסל מכוער" (איי.אף.פי)
באותו ערב נבחר טים דאנקן ל-MVP של הסדרה בעונתו השניה בלבד בליגה. באותו ערב החלה למעשה השושלת המרגיזה ביותר בתולדות ה-NBA, זו שנמשכה גם העונה עם טבעת רביעית בתוך תשע שנים. שושלת שאמנם לא רשמה תארים רצופים, אך עברה כמה מהמספרים של הרבה שושלות מכובדות אחרות, כמו זו של לארי בירד וחבריו בבוסטון או זו של שאקובי בעיר המלאכים.
מלוכלכים
לא מעט פרשנים ניסו למכור לנו בחודש האחרון קבוצה התקפית שנותנת כדורסל יפה, על פני חלקים גדולים של המשחק. אז ניסו. בפועל, תחושת הגועל שקיבלנו במהלך הסדרה נגד פיניקס, התחדדה במשחק השלישי מול קליבלנד, כשברוס בואן תפס בגופיה של לברון ג'יימס בשנייה האחרונה ושוב התחמק מעונש.
פארקר עם לונגוריה. האטרקציה היחידה בגמר (איי.אף.פי)
ולא רק העובדה שסן אנטוניו נהנתה מטעויות שיפוט והחלטות לא נכונות של הליגה לכל אורך הפלייאוף, היא פשוט שיחקה כדורסל מכוער. כדורסל שהחזיר אותנו לימי הפיסטונס בסוף שנות השמונים ואף גרוע מכך. כדורסל שביטל את אפנת המשחק המהיר והמהנה של הסאנס. כדורסל שכולי תקווה שלא יזכה לחיקוי במקומות אחרים. כמו אז בניו יורק, גם בקליבלנד חגגו הטקסנים מול אולם ריק - סמלי, לא?
הגנתיים מדי
אם נחזור שוב לרגע למשחק השלישי מול הקאבס, הרי שסך 147 הנקודות שנקלעו ב-72:75 של הספרס בקליבלנד, מבטאים את הסקור הנמוך ביותר בסדרת הגמר מאז 1955. אם ניתן לסטטיסטיקה לדבר, הרי שבין עשר התוצאות הנמוכות ביותר בהיסטוריה של סדרות הגמר, מופיע שמה של סן אנטוניו 7 פעמים. כן, 7 פעמים. דטרויט, עם כל התדמית שלה, מופיעה שם רק פעמיים - במשחקים שלה מול הספרס.
לברון ג'יימס. הסדרה תעשה לו רק טוב (צילום: איי פי)
קליבלנד לא הצליחה להוות יריב ברגע שלברון ג'יימס נפל לכל מלכודת אפשרית. ובכל זאת, הסדרה הזו דווקא עשתה טוב ללברון, שהצליח איכשהו להשתפר במעט ממשחק למשחק, ובוודאי יבוא חד יותר בפעם הבאה שיגיע לגמר. הלב של קינג ג'יימס והחבר'ה משומקום היה רחב, אבל היה חסר סיכוי מול סן אנטוניו, שברוב המקרים אפילו לא היתה צריכה לשלוף את השפן הנכון מהכובע.
תפרשו כבר
הקרש-סל של טים דאנקן, המכות של ברוס בואן, ההצגות של מאנו ג'ינובילי והתצוגות של טוני פארקר - היחיד שסיפק רגעים אמיתיים של קסם - כל אלה התגבשו לקבוצת כדורסל שקשה מאוד לנצח ויותר קשה לראות. ועוד לא דיברנו על רוברט הורי, שהשיג אליפות שביעית בקריירה, על מייקל פינלי ששבר את הנאחס ועל פבריסיו אוברטו, שעשה את שלו, אבל גם הוכיח שכדורסלן עם שיער ארוך פשוט נראה מגוחך.
על כולם ניצח גרג פופוביץ', שיצר חבורה ותיקה (שמונה שחקנים מעל גיל 30), יציבה ויעילה עם יותר מסופרסטאר אחד. אבל גם חבורה משעממת שהגיע הזמן שתעשה לכולם טובה ותפרוש כבר. קואץ' פופ אולי ייזכר כאחד הגדולים בהיסטוריה, אבל הרייטינג ימשיך לצנוח בכל פעם שהקבוצה שלו תגיע לגמר, בדיוק כמו העפעפיים שלי (למרות אווה לונגוריה). מזל שהסדרה הזו נגמרה בארבעה משחקים, תעירו אותי בעונה הבאה.
לפנייה לכתב/ת 
