מה כבר ביקשתי, הזדמנות לדייט ראשון?
לפני כמה שנים, כשהייתי צעירה יותר, אופטימית יותר ואולי גם חכמה פחות, חיפשתי את הבחור המושלם. אחד שיהיה משכיל וחכם, שנון ומתוחכם, ועם שערות על הראש ולא במקומות אחרים. היום אני רק יכולה לצחוק במרירות ובעצב על המצב שנוצר. היום אני כבר לא חמדנית. תנו לי פגישה אמיתית אחת
יש אין ספור מאמרים ועצות רבות על נפלאות הבליינד דייט, או יותר נכון על תלאות הבליינד דייט, שבהם נכתב על ההיערכות לדייט, מה צריך לומר או לא לומר בפגישה הראשונה, עשה ואל תעשה וכיוצא בזאת. מובן שרבות דובר גם על ההתנהלות לאחר הדייט הראשון, מי צריך להתקשר למי, מתי לענות, האם לסנן, מה להגיד, מתי להיפגש שוב, האם לשחק משחקים וכך הלאה
.
אפשר גם לכתוב כתבות שלמות על אותם קשרים שנגדעים באיבם. על זוגות שיוצאים מספר פעמים, הקשר נראה כמתקדם היטב ופתאום הבחור נעלם לו, לא עונה לשיחות, לא עונה להודעות, כאילו בלעה אותו האדמה.
לפני כמה שנים, כשהייתי צעירה יותר, אופטימית יותר ואולי גם חכמה פחות, חיפשתי את הבחור המושלם. אחד שיהיה משכיל וחכם, שנון ומתוחכם, וכמובן עם חוש הומור. רציתי אותו יפה גם חיצונית, בעיניי לפחות, שיהיה גבוה, בעל תושיה, בעל חוש התמצאות (בקיצור, גבר-גבר כזה) ועם שערות על הראש ולא במקומות אחרים. ידעתי שאני מחפשת מערכת יחסים אמיתית ורצינית, רציתי זוגיות נורמלית, כמו שאנשים רגילים מנהלים מתוך רצון עז להיות עם בן זוג בקשר מחייב. זה נראה לי אך טבעי.
אבל היום אני רק יכולה לצחוק במרירות ובעצב על המצב שנוצר. היום אני כבר לא חמדנית. המטרה שלי היום היא להגיע בכלל לדייט הראשון! אני לא מדברת על פגישות נוספות, חס וחלילה, שלא לומר קשר ארוך טווח. זה נשמע אולי מצחיק, אבל בשנה האחרונה אני לא מצליחה להגיע אפילו לפגישה ראשונה. מסתבר שלצאת היום לדייט עם מישהו בפעם הראשונה זה לא עניין של מה בכך.
אני לא מדברת על המקרים הקלים, בהם בחור שולח לי הודעה באתר היכרויות, כותב לי שישמח להכיר אותי, אני משאירה לו מספר טלפון - ולא שומעת ממנו יותר. נכון, הוא שלח את אותה ההודעה לעוד 50 בחורות, ואני לא הספקתי לענות ראשונה, אולי כי אני גם משתדלת שיהיו לי חיים בין כל חיפושי השווא האלה. לכן הפסדתי את המציאה הגדולה.
יש מקרים שאני מדברת עם בחור במסנג'ר והוא מציע לעבור לטלפון. אני משאירה מספר תוך אמונה שלמה שהוא אכן ישתמש בו, כי הרגע דיברנו והיה נחמד, אבל מאותו הרגע נעלמים עקבותיו.
הוא אפילו כתב בלי שגיאות כתיב, הישג שאין להקל בו ראש
אבל שיא השיאים קרה לי לא מזמן: בחור פנה אלי במסנג'ר של אחד האתרים, דיברנו בערך 45 דקות, השיחה ממש קלחה, הפרופיל שלו נראה מתאים (טוב, ויתרתי כבר על רוב הקריטריונים, למה שלא יתאים?), הוא אפילו כתב בלי שגיאות כתיב, הישג שאין להקל בו ראש, לכן הצעתי שנעבור לטלפון. לזכותו ייאמר שהוא לא ביקש מספר טלפון ונעלם. הוא פשוט לא הבין למה אני בכלל מבקשת את הטלפון שלו, כי הוא הרי לא מכיר אותי. הוא הציע, ואני מצטטת ש"נתקשקש כמה שבועות במסנג'ר ונכיר אחד את השניה".
הסברתי לו שאני מחפשת קשר אמיתי ולא חבר וירטואלי. מה הרעיון "להתקשקש" תקופה ארוכה ואז לצאת לפגישה ולגלות שזה לא זה? מה ההיגיון?
נשארתי פעורת פה זמן מה לאחר השיחה ההיא. בפירוש הייתי המומה, וזאת עוד היתה שעת לילה מאוחרת מאוד ולא היה לי למי להתקשר כדי לשתף בחוויה ההזויה.
אפילו לא הזכרתי את צמד המילים "קשר מחייב"
מה בסך הכל רציתי? לעבור שלב בהיכרות שלנו? לא דיברתי על חתונה, לא דיברתי על לעבור לגור יחד, גם לא ביקשתי להכיר את ההורים, ואפילו לא הזכרתי את צמד המילים "קשר מחייב". רציתי לדבר עם אותו בחור בטלפון כדי לנסות להכיר אותו, אבל זה הופך אותי לטרף קל ולא מעניין, מסתבר.
אני לא יודעת כבר מה לחשוב, לא יודעת מה לעשות. ההתנהלות שלי נראית לי סבירה, או לפחות כך חשבתי. אני לא מבינה איך פגישה ראשונה עם בחור הפכה להיות משימה כל כך בלתי אפשרית. הרי אם פעם התחבטתי בבעיות (שנראו לי אז קשות מאוד) של "האם לצאת לדייט הזה למרות שהוא לא נשמע לי", "האם להמשיך לעוד פגישה", "האם לתת צ'אנס" וכולי, היום הבעיות האלה כבר לא רלוונטיות, במציאות בה אני לא בכלל לא מצליחה לקבוע דייט אחד.
האם אני אמורה להפסיק לתת את מספר הטלפון שלי לבחור שנשמע לי מעניין? האם הנורמות בעולם המייאש והמתסכל הזה של הבליינד דייטים השתנו, ורק אותי שכחו לעדכן?
האימייל של אורית