"עיר ללא עשייה תרבותית היא עיר מתה"

בסוף החודש, במידה ולא יימצא הפילנתרופ התורן להצלת המצב, יודיע הוועד המנהל של בית הספר למשחק ניסן נתיב בירושלים על סגירתו. מזה שנים סובל המוסד מאיומים על המשך קיומו, שתלוי בין היתר במימון עלויות המבנה הכבדות שעומדות על מאות אלפי שקלים.

סגירתו של בית הספר למשחק בירושלים הוא סימפטום של מערכת היחסים ההפכפכה בין העיר ירושלים ומדינת ישראל לבין מוסדות התרבות הפועלים בה. ירושלים, זה לא סוד, הפכה בשנים האחרונות לטבעת חנק שסוגרת סביב צווארם של המוסדות, הן בשל ההגירה השלילית של ציבור חילוני מהעיר המוביל לצמצום משמעותי בהיקף הקהל, אך בעיקר בשל תקציבי התמיכות ההולכים ומצטמצמים.

סגירתו של בית הספר למשחק, במידה ותקרה, משמעה ויתור על דור עתיד של צעירים שנאחזים עדיין בירושלים. זו בדיוק הסיבה שבמוסדות התרבות בעיר החליטו להצטרף למאבק של בית הספר, ולהפוך אותו לדגל. ביום שלישי הקרוב (19 ביוני), שעות ספורות לפני פתיחתו של פסטיבל הג'אז הבינלאומי במוזיאון מגדל דוד בירושלים, תיערך בכיכר ספרא ברחבת העירייה הפגנה המונית נגד, מה שמגדירים המארגנים, כ"הרג התרבות הפלורליסטית" בירושלים.

"עיר ללא עשייה תרבותית היא עיר מתה ומדיניות של אי מדיניות בכל הנוגע לתקצוב מוסדות התרבות מובילה לסגירתם", אומרים המארגנים. 5 מיליון שקל הם תקציב התרבות הכולל שמקצה עיריית ירושלים לעשרות גופי התרבות הפועלים בתחומה. "סכום מגוחך שכזה שמצטרף לגזרות שנופלות עלינו חדשות לבקרים", אומרים מנהלי המוסדות, "מכרסם בבשר החי. אין לנו אפשרות להמשיך ולהפעיל את המוסדות בצורה שכזו".

"הבעיה היא העיר ולא מוסדותיה"

"זה כבר לא מאבק על חייו של מוסד כזה או אחר, גם אם נשרוד זה לעוד שנה או עוד שנתיים? כל המוסדות שפועלים פה מצויים באותה הקלחת. הבעיה היא העיר ולא מוסדותיה. ברור לכולם שככל שעובר הזמן המשאבים מדלדלים, אנשים עוזבים את ירושלים והיא תהפוך לעיר אפלה שאין לה צורך במוסדות תרבות".

עשת, כמו מנהלי מוסדות תרבות אחרים הפועלים בעיר, נאלץ להתמודד מול הדימוי מחד והמציאות מנגד: "בגלל שהעיר מקיימת פסטיבלים וטקסים, התחושה כלפי חוץ היא שהכל בסדר. אבל הכל לא בסדר. לעירייה ולממשלה אין מדיניות של שמירה על ירושלים כעיר בירה פלורליסטית תרבותית. כל התרבויות שמתקיימות בה יכולות לפרוח, זה עניין של החלטה שאף אחד לא רוצה לקחת. אנחנו, מנהלי המוסדות, מנסים לפצח את הקודים של העיר הזו שיש בה הרבה פוטנציאל. אבל בלי עזרה, זה לא יקרה. מוסד עם מנהל ומזכירה לא יכול לעשות מאבק על צביונה של מדינת ישראל. יצא שאנחנו יותר ציונים מהריבון שנפקד.

"לשם מה חוגגים 40 שנה לאיחוד ירושלים? מה קרה ב-40 השנה האלה? העיר הולכת ונסוגה לאחור. זה יפה להתהדר בסמלים של עבר עם ירושלים הקדושה ובירתה הנצחית של מדינת ישראל, אבל יש פה 730 אלף אזרחים שאף אחד לא חושב על חיי היומיום שלהם.

"עיר לא יכולה להתקיים ממעשי פילנתרופיה של אמריקנים טובים בלבד, חייבים פה מדיניות שחסרה", הוא מסכם, "ירושלים היא לא רק מקומות קדושים ועבר, מישהו חייב לחשוב על ההווה בשביל שיהיה עתיד. ירושלים היא מדינת ישראל על כל הבעיות, המורכות ומגוון התרבויות שלה. זו עיר אדירה עם פוטנציאל וקהל, יש בה הכל חוץ משימת לב ציבורית ומדיניות פיתוח".

"גם הקהל כבר איבד תקווה"

עשת אינו היחיד שמדבר על נטישת המערכה על ידי הגורמים הרשמיים, קרי עירייה ומדינה, שמחכים שמשקיעים פרטיים ופילנתרופים ימלאו את מקומם. קרן ירושלים שמה במשך שנים ארוכות את האצבע בסכר אבל גם לקרנות מסוגה, כך מסתבר, יש גבולות.

"קרן ירושלים הפכה את העיר למעצמה של חינוך לתרבות ולאמנות שבה הצעירים יכולים להישאר עד לרגע בו הם מסיימים את לימודיהם. יש פה את סם שפיגל ללימודי קולנוע, בצלאל ללימודי אמנות, בית הספר לתיאטרון חזותי, ניסן נתיב והאקדמיה למוזיקה ולמחול, אבל מה יעשו כל אותם סטודנטים לכשיסיימו את לימודיהם?" אומרים מקורות בתחום ל-ynet, "חייבים להשקיע בזה מחשבה ואמצעים, ובינתיים אין לנו כתובת ונראה שלאף אחד זה לא באמת אכפת. לראייה, כבר שלוש שנים שאין בעירייה מנהל אגף תרבות".

אצ'ה בר, מייסד ומנהל מרכז "הצוללת הצהובה" בירושלים, מצטרף גם הוא למאבק אבל כשועל קרבות תקציב ותיק, הוא מודה שהייאוש גדול. "קשה לי לומר מה המוטיבציה שלנו היום לנהל מוסדות תרבות בירושלים", אומר בר ומוסיף, "נדמה לי שגם הקהל כבר איבד תקווה. אני כבר לא בטוח שיש בירושלים קהל לתרבות שאנחנו מייצרים. מה שברור זה שהוא הולך ופוחת. אין לנו יותר חיילים שיילחמו ביחד איתנו על העיר הזו".

בישיבת חירום של מנהלי המוסדות בירושלים שנערכה ביום שלישי האחרון הציע בר התפטרות קולקטיבית. "עד שלא נסכן את עצמנו, לא יקרה פה כלום", הוא אמר אך נאלץ לשתף פעולה עם הרוב ששאל: "למה שאנחנו נשלם את המחיר?".

"אני מבין אותם אבל מי שישלם את המחיר במערכה הנוכחית זה עובדי ותלמידי ניסן נתיב, שבמצב הנוכחי לא יפתחו את השנה הבאה", הוא אומר. גם בר מדבר על הפער בין הדימוי ליומיום. "חשבנו שאירועי 40 השנה לאיחוד העיר יזרימו תקציבים. אז נכון, מינו ועדה מיוחדת ברשותו של יצחק זוננשיין אבל עד לרגע זה לא ברור לאן הלך הכסף ומה עושים איתו, ואנחנו כבר במחצית שנת ה-40 לאיחודה של העיר.

"זו לא בעיה של גוף כזה או אחר, אנחנו כולנו טובעים. בחאן הירושלמי עושים יש מאין, הקאמרטה עומדת על סף פירוק וכך גם התזמורת הסימפונית וניסן נתיב. אנחנו מעבר לקו האדום. אי אפשר לקיים מוסדות תרבות של עיר בירה בהקצעה של חמישה מיליון שקל ולגלגל עיניים לשמיים או להניח את כל זה לפתחו של משרד התרבות.

"אנחנו נלחמים על היומיום, אין לנו זמן לנהל מאבקים מתישים להצלת עיר שהיא עניינם של כל תושבי המדינה הזו. אנחנו לא זוכים לכבוד או הכרה, ההיפך - אנחנו מוכים כל הזמן ובכל זאת אנחנו ממשיכים, אני לא יודע למה, אולי כי זה בוער. אני נורא מקווה שיש עוד אחרים שאכפת להם, אבל לצערי רק כשזה מגיע לכיס שלך אתה יוצא לרחוב, ועד אז - אתה אדיש".