שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    צילום: ניב קלדרון

    לא, אנחנו לא אוהבים את כל ילדינו אותו דבר

    זה לא שאנחנו אוהבים ילד אחד יותר מאשר את האחר, אבל כן, זוהי אהבה שונה. שירלי יובל -יאיר מדברת על הקשרים השונים שאנחנו יוצרים עם כל אחד מילדינו ומזכירה לנו שזה טבעי. אפשר להרגיע עם רגשי האשמה

     "את מי את אוהבת יותר, את אמא או את אבא?", זכורה לי שאלה אחת מילדותי (אולי גם אתם מכירים אותה), שאלה שהייתה מוצמדת אלי לרקה ותופסת אותי עם הגב לקיר. "אני אוהבת את שניהם בדיוק בדיוק אותו הדבר", הייתי נשבעת במהירות.

     

    תחושת האשמה הייתה כל כך עזה ובלתי נסבלת. ומה אם אודה שלפעמים, מדי פעם, המשוואה המאוזנת הזו מתערערת? שיש רגעים שבהם אני מתרגזת על אמא, ואז אני הכי של אבא בעולם ולפעמים להיפך, כשאבא לא מבין אותי ומתרחק, ואז אני הכי מחוברת לאמא... אם אגיד אמא, זו תהיה בגידה נוראית באבא. אם אודה אבא, זו תהיה נטישה נוראית של אמא.

     

    להוציא את האשמה מהארון

    בכל משפחה, בכל מקום שבו יש מולקולה אנושית כזו, שיש בה כמה אנשים שקשורים אחד לשני בקשר דם, עז רגשות – מתגנבת לה לעיתים השאלה הזו. את מי אתה אוהב יותר?

     

    אבל האשמה שחשנו בילדות כשנאלצנו להודות ברגעים של העדפת הורה אחד על פני השני – האשמה הזו מתגמדת לעומת ה"פלצות" שאוחזת בנו לנוכח המחשבה שאולי אנחנו לא אוהבים את ילדינו במידה שווה.

     

    הורים נתפסים עווית של רגשות אשמה נוראיים, כאשר חולפת מחשבה כזו במוחם - שיש להם בלבם "ילד מועדף", שהם אוהבים את אחד מילדיהם יותר מאשר את אחיו.

     

    צריך להוציא את האשמה הזאת מהארון ולדבר באופן גלוי וברור על האמת הפשוטה. אנחנו לא אוהבים את ילדינו "אותו דבר". אנחנו אוהבים כל אחד מהם באופן קצת שונה. העובדה הזו לא אומרת שאנחנו אוהבים אחד מהם יותר מאשר את השני, אלא רק שאנחנו אוהבים אותם קצת אחרת.

     

    אין גם הבדל במידת האחריות שאנחנו חשים כלפיהם, בחרדה לגורלם, ברצון ובדאגה שלנו לכך שיגדלו מאושרים או במחויבות שלנו לספק את צרכיו הפיזיים והרגשיים של כל אחד מילדינו ללא יוצא מן הכלל.

     

    אבל יש הבדל ב"כימיה" המסוימת שיש לנו עם כל אחד מהילדים, ברקמה המיוחדת של הקשר שאנחנו יוצרים עם כל אחד מהם. כשמנסים רגע לחשוב על זה בלי פאניקה – כל אחד יכול להתחבר לאמת הזו.

     

    "כימיה" שונה עם כל אחד מהילדים

    המפגש של הורה עם כל אחד מילדיו הוא מפגש בין שני אנשים שונים. זהו מפגש חד פעמי שמתערבבים בו גווני האישיות השונים של שני אנשים. בדיוק כמו שאנחנו קצת משתנים עם כל אחד מהחברים שלנו, וכל אחד מוציא מאתנו איכויות עם גוון מסוים, כך זה גם עם כל אחד מילדינו.

     

    יש ילד שמשחרר בנו את חוש ההומור, כי כל מה שאנחנו אומרים לו מצחיק אותו ויש את זה שאיתו אנחנו דווקא נקלעים תמיד לוויכוח ולמאבקי כוח. יש ילד אמיץ ותזזיתי במיוחד שמחבר אותנו לצד ההרפתקני שלנו ויש אחר, חכם במיוחד, כבד ורציני. ולפעמים כל הילדים האלה שייכים למשפחה אחת – וכולם יוצאי חלצינו.

     

    כל הורה שיש לו כמה ילדים יודע שהבדלי המזג והאישיות בין ילדיו ניכרו ממש מההתחלה. גם המחקרים של ימינו, מצביעים על כך שתינוקות באים לעולם עם מאפייני מזג מולדים. מה שמחריף עוד יותר את רגשות האשמה היא העובדה שילדינו שונים זה מזה לא רק במזג ובמאפייני האישיות הייחודים להם, אלא גם במידת ה"קלות" או ה"קושי" שלנו לגדל אותם.

     

    נכון שבמשפחות האידיאליות - אלה מהגלויות הוורודות - כל הילדים, ללא יוצא מן הכלל, הם ילדים נוחים להפליא שגידולם הוא עונג צרוף ומתמשך, אבל בקרב המשפחות ה"אמיתיות" יש תמיד איזו חלוקה פנימית. יש את הילד הטוב, הנוח והזורם ויש לעומתו את העקשן, האינדווידואליסט, שמאתגר אותך לכל אורך הדרך.

     

    כאן נכנס הקושי הרגשי, כי עם הילד שקשה לך להתנהל איתו, אתה חווה יותר רגעים של כעס, חוסר אונים, תשישות. מולו אתה גם מרגיש הורה פחות מוצלח. אני באמת מאמינה שכל אלה לא גורעים מהאהבה הבסיסית והמחויבות שיש לך כלפי הילד הזה, אבל הם כן גורעים מהשמחה, "מהזרימה" והנינוחות של הקשר שלכם.

     

    ילד קשה או מאתגר?

    מותר להודות בזה בפני עצמך. זה בסדר. מה שחשוב הוא שהקושי הזה לא יגרום לך להתרחק מילדך או לתת לו פחות מעצמך. חשוב לזכור שדווקא הילד ה"קשה" יותר, הוא הילד שמגדל אותך בתור הורה. זה הילד שכדי להגיע אליו אתה צריך להתפתח, להמציא פתרונות יצירתיים.

     

    לפעמים, הקושי בזרימה שיש בין ילד מסוים להורה מסוים, נובע גם מהבדלים מאוד גדולים באישיות ובנטיות. לדוגמא, הורה מאוד נמרץ ופעלתן, עשוי להתקשות לזרום עם ילד איטי ומרחף, או הורה מאוד אנליטי יתקשה קצת להבין את הנטיות הרוחניות של ילדו ה"שאנטי".

     

    צריך לקבל בטבעיות את הרגשות שהבדלים כאלה בינינו לבין ילדינו מעוררים בנו. דווקא הילד ששונה ממך הוא זה שייקח אותך למחוזות חדשים וייפתח בפניך עולמות וחוויות שלא היית מתנסה בהם אחרת.

     

    על כל אלה - אנחנו צריכים להודות דווקא לילדינו שאיתם מערכת היחסים מורכבת או זורמת פחות. אחריותנו כהורים לדאוג לחלוקת משאבים צודקת בין הילדים שלנו, ולא להפלות ביניהם בשום תחום. וזה, גם כשאנחנו מרגישים לעיתים קרובים יותר לאחד מהם.

     

    התפקיד שלנו לדאוג לטפח את הקשר עם כל אחד מהם ולהתעקש במיוחד דווקא על הקשרים המסובכים יותר - אלא שזורמים לנו פחות בטבעיות.

     

    ההבדלים שאנחנו חשים בקשרים השונים עם כל אחד מילדינו הם גם עניין של תקופה. יש תקופות שבהם ילד מסוים עובר קצת לקדמת הבמה. תופס יותר את מחשבותיך, בין אם זה בנך בן ה-3 שממיס את לבך בתמימות המופלאה שלו ובמשחקי הדמיון או בתך בת ה-14 שהתחילה להדריך בצופים ופתאום מתגלית כמנהיגה חברתית ואת מסתובבת מפוצצת מגאווה.

     

    כל אחד מילדינו יזכה במהלך חייו לעיתים לרגעי "סולו" על לוח לבנו, לרגעים שאנחנו נמסים מולו. וזה לא אומר שאנחנו פחות אוהבים את האחרים.

     

    שירלי יובל-יאיר היא אמא לשלושה, פסיכולוגית, מוזיקאית, מחזאית ומחברת הספר "על החיתול ישבתי ", הוצאת מטר.

     

    לכתבות הקודמות בסדרה:


    פורסם לראשונה 20/06/2007 23:15

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    את מי את אוהבת יותר?
    צילום: ablestock
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים