למה החילונים שותקים?

צפו בקטע מתוך הסרט

את הסרט התיעודי "להיאבק עם מלאכים" שמוקרן השבוע במסגרת פסטיבל הסרטים ההומו-לסבי בסינמטק תל אביב, טוני קושנר לא ראה. למרות שסרטה של פרידה לי מוק מנסה לפצח את דמותו המורכבת ומלאת הסתירות של המחזאי, התסריטאי והמתרגם האמריקני, קושנר מתקשה להושיב את עצמו מול המסך ולהתבונן בחייו. "התכוונתי לצפות בו, אני יודע שאני צריך", הוא אומר כאילו מדובר היה במטלה וכן, הוא מסתקרן, בעיקר אחרי ההדים המצוינים שהגיעו לאוזניו אחרי הקרנת הבכורה בפסטיבל סאנדאנס. ובכל זאת, להביא את עצמו לצפייה הוא מתקשה. "אני שונא לראות את עצמי מצולם, אני שונא את האופן שבו הקול שלי נשמע אז אני משתפן", הוא אומר.

למרות פרס הפוליצר, שני פרסי הטוני ופרס האמי על "מלאכים באמריקה", המחזה פורץ הדרך שכתב בשנות השמונים והמועמדות לאוסקר על כתיבת התסריט לסרטו של סטיבן שפילברג "מינכן", קושנר אינו חושש, בחיים כמו בסרט התעודה של לי מוק, לחשוף רגישויות ונקודות תורפה. אולי דווקא העצבים החשופים והצנזורים הרגישים לסביבה הם מה שהופכים את קושנר לאחד הכותבים המעורבים ביותר במציאות הפוליטית והחברתית בארה"ב. "יש מחזאים שרוצים לשנות את העולם, יש אחרים שרוצים לעשות מהפיכה בעולם התיאטרון. טוני קושנר הוא הנדיר שבנדירים – כותב שבכתיבתו מגולמת הבטחה לעשות את שני הדברים גם יחד", כתב עליו עיתון הניו יורק טיימס. סופרלטיבים עושים לקושנר כיווצים, הוא מוצא אחיזה ומפלט במושאי ההשראה שלו. "אני מעריץ גדול של ברטולד ברכט וכשהתחלתי לכתוב הייתי טוטאלי בכל הנוגע לאמונה של ברכט שכל אמנות צריכה לנסות לשפר את העולם, לשנות אותו או להשתדל להפוך אותו למקום טוב יותר. אם אמנות לא חותרת לשם, היא לא שווה דבר", הוא אומר.

קושנר: "יצירה היא ניסיון למצוא את הדרך, לחשוף את האמת, להבין את החיים ולמצוא בהם משמעות" 

אבל השנים לימדו אותו ששאיפות אמנותיות מורכבות יותר. "לאמנות יש כוח, אבל הכוח שלה חלש יחסית כיוון שהוא משפיע בעקיפין", הוא מסביר, "אמנות יכולה לשנות רגשות של אנשים ובמקרים נדירים לפקוח את עיניהם, כמו למשל במקרה של הספר 'אוהל הדוד תום' שהאימפקט שלו היה מיידי וגדול אולי מכל יצירת אמנות שאני יכול להעלות בדעתי. האם זה הופך אותו לרומן הטוב ביותר שנכתב? אני לא חושב. או קחי כדוגמאה את 'האחים קרמזוב' של דוסטוייבסקי, שהיה אנטישמי מטורף וריאקציונר ועם זאת, לרומן שהוא כתב היה הכוח להפוך את העולם לטוב יותר ולרפא אותו. כוחה של האמנות הוא כוח מורכב. אי אפשר להשוות אותו לפעולה פוליטית ישירה".

אם יצירה בעיניך אינה משתווה לפעילות אקטיביסטית ובכל זאת נובעת מרצון מסוים לשנות את העולם, מה מושיב אותך אל שולחן הכתיבה?

"זה ניסיון למצוא את דרכי, לתאר את האמת או לחשוף אותה, להבין את החיים ולמצוא בהם משמעות. אני לא חושב שהאמביציה ליצור יצירה שתשפיע על מצב פוליטי ותשנה אותו, מועילה. אני חושב שהדברים שאנחנו יוצרים מנהלים מערכת יחסים מורכבת יותר עם הקהל והיא אינה נתונה לשליטתנו. אמנות היא דבר מסתורי ומשונה. אם הפוליטיקה היא אמנות האפשרי, יצירה היא אמנות הבלתי אפשרי. זה לא אומר שאמנות לא יכולה להתייחס לנושאים פוליטיים בדרכים שונות, אבל הדרך האפקטיבית ביותר היא לא דרך פרופגנדה או העברת מסר ומידע כפשוטו".

אחת הבעיות בתיאטרון שמתקיים במציאות משברית כמו בישראל היא שלפעמים מתוך צורך דוחק להגיב למציאות, המקום האמנותי מצטמצם לטובת מניפסטים. אתה מזדהה עם התחושה הזו?

"אני משער שאמנים בכל מדינה שנמצאת במצב פוליטי מורכב ובסכנה מיידית כמו בישראל, מתמודדים עם הדילמות האלה. אני רואה את זה גם בארה"ב בשנים האחרונות. אנשים כל כך מבועתים ממה שקורה פה תחת ממשלו של בוש שאמנים בצורה אימפולסיבית מחפשים להגיב בכל דרך אפשרית למצב. בדרך כלל הם עושים עבודה לא כל כך טובה למרות שיש יוצאים מן הכלל. זה כמו שדה מגנטי שמקיף את הכל, שמתמרץ וטוען את היצירה בחשמל. אבל כשמתבוננים בדבר עצמו, כשמנטרלים את השדה המגנטי מתקבלת בדרך כלל יצירה מרוששת. וירג'יניה וולף אמרה שהכתיבה של ג'יין אוסטין כל כך מופלאה כיוון שהיא כותבת בלי כעס. זו שאלה קשה, אבל אני חושב שאם אתה יוצר ישראלי או פלסטיני, אתה צריך לשאול את עצמך איך היצירה שלך יכולה לתרום למצב ולהבין שהבחירה ליצור אמנות שמגיבה למציאות באה עם מחיר".

מתוך הסרט "להיאבק עם מלאכים" של הבמאית פרידה לי מוק

לא שומר שבת, עושה פסח

"מלאכים באמריקה", המחזה שכתב קושנר בשנות השמונים וזעזע את אמות הסיפין כשהעלה לראשונה לדיון ציבורי נרחב את נושא האיידס הקרוב לליבו. בעקבות המחזה המצליח, שעלה גם בישראל בהפקה מטלטלת של תיאטרון הקאמרי בבימויו של שמואל הספרי ומאוחר יותר בהפקה של תיאטרון חיפה בבימויו של רוני פינקוביץ', הפך לסדרת טלוויזיה מצליחה ומדוברת כמעט שני עשורים אחרי שנכתב. סרטה התיעודי של לי מוק מתכתב עם יצירת הדגל של קושנר ונוגע בין היתר במקומה של ההומוסקסואליות ביצירתו.

קושנר, שנשוי מזה שלוש שנים למארק האריס, עורך המגזין Entertainment Weekly, עוקב בדאגה אחרי היחס של מדינת ישראל לקהילת הגייז. "יש לא מעט חברים בקהילה ההומו-לסבית, ביסקסואלית וטראנסג'נדרית בארה"ב שמצביעים על ישראל כעל מדינה דמוקרטית נאורה עם מערכת משפט הוגנת והליך בחירות שעובד. אני חושב שהניסיון להעביר בכנסת חוק שיאסור על מצעדי גאווה בירושלים ובערים נוספות, הוא סטירת לחי מצלצלת לכל מי שרואה בישראל דוגמה לפלורליזם וסובלנות. הצעת החוק הזו, אין לי ספק, הוגשה על ידי פונדמנטליסטים שאינם שונים בהרבה מהמולות והאייאטולות. אני משוכנע שישראלים חילונים מתקדמים מבועתים מכך אבל השמאל, שספג טלטלות רבות בשנים האחרונות, לא מקיים התנגדות באופן אפקטיבי".

קושנר נישא בטקס רפורמי ולמרות שאינו שומר שבת או מקיים מצוות, היהדות היא חלק בלתי נפרד מחייו. "זה מעסיק אותי כל הזמן", הוא אומר, "אני מגדיר את עצמי כיהודי אגנוסטי, כלומר אדם שאינו דתי או אתאיסט אלא בין לבין, מתלבט, לא יודע.

אני חושב שבכל אמונה גדולה יש גם מקום לחוסר ודאות. אני לא שומר כשרות, לא שומר שבת, איבדתי את העברית שלמדתי לבר מצווה ובכל זאת, פסח עדיין חשוב לי ואני הולך פה ושם לבית הכנסת. אני חושב שהיום אני יודע יותר על יהדות מבעבר ומבחינת היצירה, ובכן, הרבה ממנה נוטה לכיוון התיאולוגי".

בשנת 2003 יצא לאור הספר "Wrestling With Zion", אסופת מאמרים של יהודים אמריקנים פרוגרסיבים שמתייחסים לקונפליקט הישראלי-פלסטיני. בספר, שערך ביחד עם אליסה סולומון ובאופן פלאי טרם תורגם לעברית, כותבים בין היתר דמויות מובילות באינטליגנציה היהודית האמריקנית כמו סוזאן סונטאג וארתור מילר. "הרעיון לספר נולד אחרי שחזרתי ממסע לישראל והגדה המערבית בתחילת שנת 2000 ונדהמתי לגלות כמה מתקדם ואיניטליגנטי השיח על הסכסוך בארץ בהשוואה לזה שמתקיים בארה"ב ובקהילה היהודית פה. אנשים שנחשבים בקהילה היהודית בארה"ב כפרוגרסיבים, ייתפשו בישראל כימין קיצוני. התחושה שלי היא שליהודי ארה"ב יש את המותרות לחיות בפנטזיה בהקשר לקונפליקט. זו פריבילגיה שלכם אין. היה לי חשוב להראות שיהדות ארה"ב שמוצגת כמונוליטית בעמדתה כלפי ישראל למעשה מורכבת מכל מיני קולות".

אתה מודאג ממה שקורה בישראל? אתה חושב שהמצב שנקלענו אליו פתיר?

"אני מקווה שהמצב פתיר. אני מקווה מאוד שישראל תשרוד ואני חושב שזה אפשרי. הזדמנות אחרי הזדמנות פוספסה ועכשיו עם כל המצב בין הפתח לחמאס, הכל יצא משליטה וזה נורא. אנשים מדברים על פתרון של שתי מדינות, נראה לי שכרגע מדובר בשלוש מדינות – ישראל, הגדה ותת מדינה איסלאמית בעזה. זה מאוד מתסכל כי אפשר היה למנוע את זה. דברים נוהלו בצורה רעה ואני מאמין שלאמריקה יש אחריות אדירה למצב, זה שובר את לבי. במקביל בוש יצר מצב לא פחות מסובך בעיראק. צריך ללמוד מזה. אני מאמין שאם הצדדים ישבו לשולחן הדיונים ולא יקומו ממנו גם כשבחוץ ההמון מיידה אבנים או מפגיז ויורה, תימצא הדרך לצאת מהסיוט הזה. אני חושב שהדיפלומטיה מעולם לא נתנה לזה צ'אנס אמיתי אבל אני מאמין שיש שתי אפשרויות: או שואה נוספת, רצח עם, הרג המוני, הרס דו כיווני ומלחמה גרעינית שתוצאותיה יהיו אסוניות, או התמודדות שתביא לפתרון".

מה עמדתך בנוגע ליוזמה הבריטית לחרם אקדמי ותרבותי על ישראל?

"אני לא תומך בחרם. אני חושב שזו טעות שנובעת מתוך תסכול. האנלוגיה לכך שחרם הוא מעין הקמת חומה נוספת היא נכונה. ישראל ודרום אפריקה הן לא מקרה זהה. חרם הוא נשק שצריך להשתמש בו כמוצא אחרון. בדרום אפריקה לא היתה דרך אחרת, בישראל עדיין יש דרכים אחרות. אני לא מאשים את האנשים שעומדים מאחורי היוזמה הבריטית לחרם באנטישמיות, אבל במקומות כמו אירופה עם היסטוריה של אנטישמיות, יש לדבר משמעות מאוד מטרידה. אני לא חושב שחרם יוביל לשינוי מהותי בישראל אבל צריך להתמודד עם השאלה האם מדינה יהודית יכולה להיות בכלל דמוקרטיה פלורליסטית שבה כל אחד מאזרחיה שווה בפני החוק".

אתה עוסק בנושאים כמו איידס, יחסים בין גזעיים של שחורים ולבנים, יהודים ונוצרים, המערב והמזרח. זה מעיק אבל זה גם מלא הומור. זו הדרך היהודית להתמודד עם אכזריות החיים?

"אני חושב שצחוק בתיאטרון הוא כלי מצוין לחבר בין אנשים. אני מאמין שהעצב מבודד וכן, אני חושב שזו הדרך היהודית ולמעשה דרכם של כל העמים המדוכאים להתמודד עם המציאות. אירוניה, תבונה וחוכמה, הם נשק".