"גוווווווווווווווווווווווולללללללללללללללללללללל"
חזיתי במשחק של ריאל מדריד משורה 44 ביציע המערבי - אז למה זה לא עשה לי את זה? מירב הראל שואלת, עונה, וכותבת את האמת שלה על כל דבר שהוא. מעצבן אתכם? טקבקו אותה
בצבא שירתתי כחובשת במרפאה בבסיס טירונים בשטחים, וכשהשתחררתי עבדתי כחובשת במשחקי כדורגל. כל שבת הייתי מתייצבת בצהרי היום באצטדיון רמת-גן ומתייבשת שם עד שהמשחק האחרון הסתיים. נראיתי כמו מאבטחת עם חולצת הכפתורים הלבנה והמכנסיים "האלגנטיים" השחורים, אבל תפקידי הסתכם בלעמוד ביציע, להסתכל על הקהל ולקוות ששום דבר לא יקרה.
באותם משחקים, בעודי מנסה להתעלם מהבדיחות הטיפיקליות של הפצועים הפוטנציאלים כגון: "חובשת חובשת, אם אני אתעלף, את תעשי לי הנשמה מפה לפה?" או "חובשת חובשת, בוא'נה ממש שווה לאבד הכרה היום!" (zoom out מצלמה, אנחנו רואים את כל הגברברים בסביבתו הקרובה שואגים מצחוק, קרועים מההגיגים המתוחכמים), הייתי מוצאת את עצמי בוהה במגרש בו רדפו השחקנים אחר הכדור ומנסה להבין מה לעזאזל הם מוצאים במשחק הזה? מה יכול להיות מעניין, כששום דבר מעניין לא קורה על הדשא, או קורה - אבל אחת לשעה, בקושי, וגם אז, מספיק שהסתכלתי שנייה הצידה כי עוד מישהו צעק לשופט שהוא בן של זונה ופספסתי את מה "שקרה".
עדיף כבר למלצר
השחקן הזה מוסר לשחקן ההוא ועוד מסירה ועוד מסירה והנה שחקן אחר חטף להם את הכדור והם איבדו אותו ואז השחקנים של הקבוצה השנייה מתמסרים ואז חוטפים להם את הכדור ואז שוב חזרנו לקבוצה הראשונה שמתמסרת וככה זה ממשיך וממשיך ולא נגמר. אה, כן, לפעמים מישהו מצליח להכניס את הכדור לשער ואז כל מפצחי הגרעינים למיניהם קופצים משמחה, שואגים בטירוף וחוזרים לצפות בשחקנים מתמסרים אחד עם השני עד לגול הבא.
אחרי שמונה שבתות כאלו, החלטתי שעדיף למלצר ולא למות משעמום וזנחתי את המגרש תוך פיזור הצהרות, למי שהיה מוכן לשמוע, שלשם אני לא חוזרת יותר בחיים, אלא אם ישלמו לי 1000 שקל ליום (מה שכמובן לא קרה).
בשנים שחלפו מאז, יצא לי לספר מספר לא מבוטל של פעמים על החוויות המרנינות מאצטדיון ר"ג, ולמרות שהאזנתי כמעט בכל פעם לניסיונות החברים הגברים להסביר לי שסתם נפלתי על משחקים מעפנים ושאני צריכה להגיע למשחק דרבי, או שאין על האווירה ביציע של האוהדים של "הפועל" או "מכבי תל-אביב" במשחק אליפות של ליגה כזו או אחרת, לא קניתי את הסחורה ולא הפרתי את הבטחתי שלא לשוב לשם. לעולם.
"גוווווווווווווווווווווווולללללללללללללללללללללל"
אחת לשנתיים (או במונדיאל או באליפות אירופה), אני מוצאת עצמי במשך כשבועיים-שלושה צופה עם "החבר'ה" במשחקי רבע, חצי הגמר והגמר, ואפילו נהנית מזה: מהאווירה, מהשחקנים החתיכים, מהשחקנים החתיכים האלימים, משאגות ה-"גוווווווווווווווווווווווולללללללללללללללללללללל", מהשידורים החוזרים של הגולים מכל הזוויות האפשריות הקיימות, מהמשחק העוצמתי של השחקנים, מהשוטים של הקהל ביציעים, מהגודל, מהכול! באמת חוויה מדהימה.
בחצי שנה האחרונה מצאתי את עצמי מעשירה משמעותית את ידיעותיי והתלהבותי מכדורגל עקב רצונו העז של יונתן, בני בן ה-7, לגדול להיות קאקה או רונלדו (יש גם איזה מסי אחד שאמור להיות מעולה) וגם בזכות טרֶפֶת קלפי הסופר-גול ששרצה בביתנו במשך שלושה חודשים ולא לקחה שבויים.
זה הגיע לכך שהשבוע, בזכותו של שמעון פרס ומשחק השלום, ובזכות העובדה שריאל מדריד הגיעה לישראל וזה כנראה לא יקרה שוב בעשור הקרוב (סיכויים לא קלושים שאולי לעולם לא), ובזכות העובדה שהילד התחיל להעריץ את ראול, מצאתי את עצמי עם כל המשפחה באצטדיון ר"ג.
מטרה נעלה: צילום עם ראול
הפרתי את הצהרתי למען מטרה נעלה - לשלוח את הילד לחוג הכדורגל שלו עם תמונה צבעונית גדולה בה הוא מצולם מחייך ומחובק עם ראול ו/או גוטי ו/או קנאברו (קיבלתי כרטיסים לאוהל ה-VIP ושם היינו אמורים ליהנות מ"קוקטייל חגיגי עם כוכבי הקבוצה". בסוף הם לא הגיעו לקוקטייל ואני וכל הילדים שהגיעו עם כדור כדי שיחתמו להם עליו מאוד התבאסנו, אבל עדיין נשארתי מלאת מוטיבציה ליהנות מהאירוע המיוחד).
ב-20 דקות הראשונות היה מאוד מרגש. האצטדיון הגדול היה מואר, האווירה קסומה, שרית חדד שרה איזשהו שיר (בעיתון למחרת גיליתי שזו הייתה זהבה בן. ככה זה בשורה 44 ביציע 4, לא ממש רואים את הפרצופים) והשחקנים עלו למגרש לשחק.
לא באמת מגניב
טוב, צר לי, אבל לא באמת מגניב לראות משחק כדורגל במגרש כדורגל. באתי עם כל הכוונות הטובות שבעולם, אבל לא רואים כלום, לא שומעים כלום, כשיש גול (והיו שמונה בלי עין הרע...), אתה לא מספיק לראות איך הוא נכנס וכבר עוברים הלאה, אין מסכים לצפות בשידור החוזר (בוא'נה, הטלוויזיה הרגילה אותי למינימום של 4 זוויות שונות), אתה לא שומע את הפרשן שואג "גגגגגגגגגגווווווווווווווללללללללללללל" (זה האחד הדברים שהכי מכניסים לאווירה), אין לך שמץ של מושג מי הבקיע את הגול כי לא רואים כלום (בקושי רב הצלחתי למצוא את הספרה 7 על גבו של ראול) ולא ממש מבינים מה אלי ישראלי אומר כשיושבים אי שם למעלה ביציע המערבי.
זה כנראה משחק הכדורגל האחרון בו אהיה נוכחת, אלא אם כן הילד יגשים את חלומו ויגדל להיות קאקה. מה לעשות, יש דברים שרק גברים אוהבים, אני אמשיך לאהוב לפנטז איך זה יהיה להיכנס "ולקרוע" חנות שלמה של פראדה....
מומלצים
