שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    כבר לא ערומקו
    השלווה והאושר עושים ליוצר המוכשר ברייט אייז רק רע. הכנות והכוונה נעלמו, ואבוי, קשה להאמין לו כשהוא שר. גיא חג'ג' מבקש שמישהי תשבור לו את הלב ותחזיר לו את האמן המיוסר שלו


     

    ב-2005 הוציא קונור אוברסט הצעיר, הלא הוא Bright Eyes, אלבום פולק-רוק מושלם בשם I'm Wide Awake It's Morning ואלבום רוק-אלקטרוני בשם Digital Ash In A Digital Urn. הם יצאו באותו יום לחנויות והכפילו מאות מונים את קהל המאזינים של הסונגרייטר הנפלא והפורה הזה. זה הגיע לו לחלוטין. יש לו מספיק כישרון, כנות וטקסטים נהדרים כדי שהתואר "דילן הבא", שמושלך על מאה זמרים בשנה, יישב עליו בנוחות רבה.

     

    בשנתיים שעברו מאז צמד האלבומים המשובח ההוא, אוברסט לא נח לרגע. הוא סייר בכל העולם בהופעות, הוציא אלבום לייב בינוני מאוד ואוסף בי-סיידז, השתתף כאורח באלבומים של אחרים ובאופן כללי העמיס על עצמו עוד ועוד מוזיקה, עבודה והופעות.

     

    אפשר להבין למה בסוף הוא חיפש מקום לנוח בו. לפני צמד האלבומים הקודם עבר אוברסט ממרכז ארה"ב אל ניו יורק ההומה, ואובדן הדרך וחיפושה בתקופה בה בני גילו נלחמים בעירק עמדו אז במרכז היצירה שלו, שהוכיחה את עצמה כמשובחת מתמיד. הפעם הוא מצא את העיירה Cassadaga שבפלורידה, קהילה רוחנית של מדיומים, קוראי מחשבות, מודטים וכיוצא באלה. אוברסט בילה קצת במחיצתם וחזר עם שלווה שלא ידע כמותה. אז מה רע?

     

    זהו, שזה רע מאוד. כמו יוצרים רבים, כשאוברסט שבור הוא הכי שלם. כשדרכו בעולם מתערערת, כשהוא מסתכל על עצמו במראה ורואה את פני הדור השבורות והמבולבלות, כשהוא טובע במטרופולין העצום והמהבהב משלטי ניאון ריקניים של ניו יורק סיטי – הוא מפיק מעצמו יצירה מושלמת, שירי פולק שקורעים את הנפש ומרוממים אותה בו זמנית. כשהוא מוצא שקט פנימי, מתחבר לעצמו, נרגע ומרגיש שהוא מצא את מקומו בעולם, אנחנו מקבלים את Cassadega.

     

    לעזאזל!

    לא שזה אלבום נורא ואיום. הוא עדיין טוב מהתוצר של זמרי פולק-רוק אמריקאיים רבים אבל הוא בינוני עד כאב. היכולת הבסיסית של אוברסט לכתוב שירים טובים בקלות שבה הוא נושם עדיין נוכחת כאן, אבל אין כאן הרבה יותר מזה. חסרים כל הדברים שהפכו את האלבומים הקודמים של ברייט אייז מ"עוד אלבום פולק" לאלבומים מעולים: כנות, עירום, כוונה, משהו להגיד, לעזאזל!

     

    אם באלבום הקודם אוברסט שר מהפצע הכי עמוק בנשמתו: "עשינו אהבה על הרצפה בסלון/ כשברקע הטלוויזיה רעשה ממלחמה", או באופן כללי ניסח 20 פעם בשיר אחד תחושות שמכות בתופים הכי עמוקים של הלב הקולקטיבי שלנו, עכשיו נראה שהלב שלו נמצא במקום אחר. הבעיה הכי גדולה כאן היא שלראשונה אצל אוברסט, קשה להאמין לו כשהוא שר. ואצל סונגרייטר כמוהו, זה קריטי.

     

    למרות שירים נאים מאוד כמו "Four Winds" או "Cleanse Song", באלבום החדש
    אין ולו שיר אחד שמתקרב לעוצמות היופי והכאב של האלבומים הקודמים - לא במילות השירים, לא בלחנים, לא בעיבודים שהפכו מלוטשים ואולפניים מדי. שירים כמו "Make A Plan To Love Me" או "If The Brakeman Turns My Way" עוברים נורא בנעימות ליד האוזן, אבל גם בהאזנה ה-20 אני עדיין תוהה מה לעזאזל הוא מנסה להגיד, ולמה הלחן הזה לא הולך לשום מקום.

     

    אבל יש תקווה: אוברסט הקליט כמעט 30 שירים השנה, רק 13 נכנסו ל-Cassadaga ועוד ארבעה נכללו ב-EP Four Winds, שהקדים את האלבום וכלל כמה שירים פשוט יפהפיים שהוקלטו באותו הזמן ולא נכנסו לאלבום המלא. היופי שנשפך משירים כמו "Tourist Trap", שלא נכלל באלבום, מראה שאוברסט עדיין לא איבד סופית את היכולת ליצור שירים שיישארו לנצח. הוא פשוט בתקופה רעה. כלומר, טובה.

     

    זה אנוכי לגמרי, אבל אני מעדיף את המוזיקאים שלי כועסים, עצובים, מבולבלים וקרועים. מוזיקאים שמחים, רגועים ושלמים בנפשם מוציאים בדרך כלל אלבומים בינוניים. אז בבקשה, שמישהי תשבור לו את הלב לפני האלבום הבא.

     

    • אתר האלבום עם שירים להורדה

     

    • Bright Eyes – Cassadaga

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    הטבות למנויים
    מומלצים