שתף קטע נבחר

הקרמלין לא באמת סופר אותנו

פעם לרוסים היה כבוד לישראל, ואז הגיעה מלחמת לבנון השנייה

לא קשה לנחש מה הריץ אלינו את סרגיי לברוב בעיצומם של ימים חמים אלה. שר החוץ הרוסי בא להפגין נוכחות באזורנו אחרי הפיכת החמאס בעזה. רוסיה, שמנסה להחזיר כעת לעצמה את מעמדה כמעצמה עולמית, שוות ערך לארה"ב, חייבת להפגין נוכחות פעילה במזרח התיכון שעה שמתרחשים בו דברים העשויים לשנות את פניו, אחרת תיתפש בעיני העולם ובעיני עצמה כשחקן משנה על במה שבה ארה"ב, האיחוד האירופי והאו"ם משחקים תפקיד ראשי. זו המטרה העיקרית של הביקור.

 

בנוסף לכך מבקש לברוב לברר מכלי ראשון כיצד ישראל מתכוונת להתמודד עם המצב החדש שנוצר בזירה הפלסטינית וגם להיוודע מהן כוונותיהן האמתיות של הבוחשות הראשיות האחרות בקלחת הפלסטינית הרותחת, מידע שיאפשר לרוסיה לגבש את עמדותיה ולנצל לטובתה הזדמנויות שייווצרו בהמשך.

 

בירושלים מודעים היטב לכוונותיו של שר החוץ הרוסי וגם יודעים שרוסיה אינה רוצה וגם אינה יכולה לעשות הרבה כדי לסייע לישראל. לעומת זאת מוכיחה מוסקבה יצירתיות ונחישות בטרפוד המהלכים לריסון איראן; היא מספקת נשק לאויבינו ואינה מחמיצה הזדמנות לפרסם הודעות גינוי לצעדים צבאיים שישראל נוקטת כדי להתגונן בפני טרור הרקטות החמאסי. אבל זה כלום לעומת מה שרוסיה עלולה לעשות אם ידמה לראשי הקרמלין שמזלזלים בהם. לכן המדיניות בירושלים היא להימנע מלהרגיז את הדוב הרוסי. כלומר, לעשות כבוד לאורח ממוסקבה ולשתפו במידע.

 

שרת החוץ לבני ערכה מסיבת עיתונאים רבת משתתפים אחרי פגישתה עם לברוב ואולמרט נפגש עמו לשיחה ארוכה ומתוקשרת. שניהם דיווחו לו על מה שדובר מאחורי הקלעים בפסגת שארם האחרונה, שיתפו אותו במחשבות ובכוונות לחיזוק אבו מאזן ויצירת 'אופק מדיני' לפלסטינים ואפילו אמרו לו שלא יתנגדו אם רוסיה תספק 100 שריוניות לכוחותיו של אבו מאזן בגדה.

 

תוך כדי כך חזרו וביקשו – בלי הרבה תקווה - את סיועה של רוסיה בבלימת הגרעין האיראני ובמניעת מערכות נשק חדישות מסוריה ואיראן, בעיקר טילים למיניהם שחלקם לפחות מגיע לידי חיזבאללה וחמאס. לברוב נתן בתמורה כמה הצהרות מעורפלות שאינן אומרות דבר בעניין אספקת נשק מטוסי מיג 31 לסוריה ונפגש עם משפחות החטופים. גם הוא יודע שאת דעת הקהל הישראלית אפשר לקנות בזול אם יודעים לפרוט על נימי הרגש.

 

השאלה היא אם מצב יחסים זה הוא גזירה משמים. האם ישראל אינה יכולה לעשות יותר מזה כדי להביא מעצמה עולמית כמו רוסיה להתחשב באינטרסים שלה ובחששות הלגיטימיים שלה מהתחמשות אויביה. כדי לענות על שאלה זו צריך תחילה לברר מהם האינטרסים הרוסיים במזרח התיכון והאם יש לרוסיה מדיניות מזרח תיכונית המכוונת להשיג יעדים אלה.

 

מה הם רוצים?

זה בדיוק מה שניסיתי לעשות בביקורי האחרון במוסקבה. נפגשתי עם דיפלומטים ועיתונאים רוסים וזרים העוקבים אחרי הנעשה בקרמלין וגם עם אנשי מכון מחקר שיש לו קשר אמיץ לקובעי המדיניות המזרח תיכונית של רוסיה.

 

הממצא המעניין ביותר הוא שהקרמלין של פוטין הוא אניגמה למשקיפים מבחוץ ממש כמו שהיה בזמן השלטון הסובייטי. ברור רק שפוטין לבדו הוא שקובע ועל-פיו יישק דבר, לפחות עד שיסיים את כהונתו השנייה באמצע השנה הבאה. יתכן שגם אחר כך, אבל בצורה פחות ישירה. כל השאר הוא קופסה שחורה. אפילו פרשנים ואנשי אקדמיה רוסים מהשורה הראשונה מגששים באפלה כשהם מנסים להבין מה קורה בחוגו הפנימי של פוטין, מי משתייך אליו ומי מהם משפיע.

 

דווקא ביחס למזרח התיכון התמונה קצת יותר בהירה. האיש הקרוב ביותר לאזנו של פוטין בענייני אזורנו הוא מיודענו הקשיש והלא חביב במיוחד, ייבגני פרימאקוב. מי שהיה שר חוץ וראש ממשלה אצל כמה מהמזכירים הכלליים של המפלגה הקומוניסטית ונשיאי ברה"מ לשעבר; תומך נלהב בעמדות הערבים וידיד מוצהר של סדאם חוסיין. השפעתו של הפנסיונר פרימאקוב גדולה מזו של שר החוץ הנוכחי סרגיי לברוב.

 

בהשפעתו של פרימאקוב נוקט הקרמלין במדיניות המזרח-תיכונית המסורתית שאפיינה את ברה"מ לשעבר. הווי אומר: לכרסם עד כמה שאפשר בהשפעתה ובאחיזתה של ארה"ב באזור ולרכוש את תמיכת הערבים באמצעות תמיכה מדינית ואספקת נשק. המדיניות היא אותה מדיניות ישנה אבל המניעים ושיטות הפעולה חדשים: כעת, למשל, פועלת רוסיה לטרפוד מהלכי ארה"ב כלפי איראן, עיראק וסוריה לא מנימוקים אידאולוגיים אלא כפעולת תגמול על כך שארה"ב אינה מתחשבת ברצונות ובאינטרסים של רוסיה באירופה.

 

הרחבת נאט"ו למדינות ברית ורשה לשעבר, התכנית להצבת חיילים אמריקנים ומערכת ליירוט טילים בצ'כיה ובפולין כמו גם ההתערבות נגד השפעת רוסיה באוקראינה פוגעים לדעת פוטין ואנשיו בביטחון הלאומי של רוסיה ובכבודה. הקרמלין לא נשאר חייב ותוקע מקלות במאמצים לבלום את הגרעין האיראני ומחמש את סוריה.

 

המדיניות הרוסית ביחס לאיראן מושפעת מעוד אינטרס מרכזי: חשש מפני תסיסה באזורים ובמדינות המוסלמיים של הפדרציה הרוסית. בעיקר בקווקז ובדרום. רוסיה אינה חוששת מאיראן אטומית: "רוסיה יכולה להשמיד את כל איראן כמה פעמים אם רק תעז לאיים עלינו", אמר לי חוקר בכיר ב"מכון למחקרים מזרח תיכוניים" במוסקבה, "אמנם איננו רוצים שלאיראן תהיה פצצה גרעינית אבל נדע להסתדר אם הם ישיגו את מבוקשם". מה שכן מפחיד את הרוסים הוא פעילות חתרנית איראנית שתביא למרידה מוסלמית קיצונית במדינות המוסלמיות בקווקז. מרידה כזו עלולה לשבש את אספקת הנפט מהאזור ותחייב את רוסיה להילחם במקומות נוספים כפי שהיא נלחמת בצ'צ'ניה. החשש הזה הוא גם הגורם המרכזי המכתיב את מדיניותה הפרו-חמאסית במופגן של רוסיה.

 

עניין תאגידי 

גורם חשוב אחר המכתיב את מדיניותה של רוסיה במזרח התיכון הם תאגידי תעשיית הנשק, הטילים והמטוסים של רוסיה שמרוויחים מיליארדי דולרים מידי שנה. בראש תאגידים אלה עומדים לרוב בכירים לשעבר של המשטר הסובייטי הנהנים ממעמד מועדף בקרמלין. לא רק בגלל קשרי העבר עם הממסד הקומוניסטי אלא גם בזכות 'בסיס כספי איתן' שהם מספקים לפוטין ומקורביו.

 

כמעט כל מי שנחשב ליודע דבר במוסקבה יאמר לך בגלוי שהשחיתות בממשל הרוסי היא נגע שכבר מזמן הפך לכרוני והוא נפוץ כמעט כמו 'בורשט' במסעדות. אולי יותר. לתאגידי הנשק ופטרוניהם בקרמלין יש עניין לייצא כמעט בכל מחיר. לכן הם מוכרים כלי נשק, צוללות וטילים במיליארדים לאיראן ולפני קצת פחות משנה נענו לבקשותיו של בשאר אל-אסד. רוסיה מחקה 70 אחוזים מ-12 מיליארד דולרים שחבה לה סוריה בגין עיסקאות נשק ישנות וכעת הם מספקים לסוריה טילים חדישים נגד טנקים, טילים ישנים יחסית נגד מטוסים, ומטוסי קרב חדישים מדגמי מיג 31 ומיג 29. פוטין מסרב לפי שעה למכור לסוריה טילי קרקע-קרקע מדוייקים מדגם איסכנדר.

 

הטענה הרשמית של רוסיה להצדקת מכירות אלה היא שלא מדובר בכלי נשק התקפיים אלא הגנתיים וכי בכל מקרה הם אינם משנים את מאזן הכוחות באזור. טענה משונה בעיקר כשמשמיע אותה פוטין הטוען שמערכת אמריקנית ליירוט טילים בליסטיים בודדים בצ'כיה ובפולין מהווה איום אסטרטגי על ביטחונה הלאומי של רוסיה.

 

מחאות ישראל על אספקת הטילים לסוריה ודרכה לחיזבאללה וחמאס זכו לאוזן קשבת למחצה ברוסיה עד לקיץ שעבר. כל עוד רחש הממסד הביטחוני הרוסי רב ההשפעה כבוד לעצמתה הצבאית של ישראל. אחרי ביצועי צה"ל במלחמת לבנון השנייה גם בקרמלין חדלו לספור אותנו. השורה התחתונה: כל עוד פוטין שולט, ברוסיה מתנהלת מערכת בחירות לנשיאות הפורטת על רגשותיהם הלאומיים של האזרחים הרוסים, וכל עוד רוסיה מעומתת עם ארה"ב באירופה וחוששת מתסיסה ברפובליקות המוסלמיות שלה וסביבה - אין סיכוי להפשרת הצינה האדישה ביחסי מוסקבה וירושלים.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים