רעב הוא כוח

בתוך השקט שעוטף את רונה קינן, יש סערה שלא נרגעת. בניגוד לדימוי האצור, המחושב והרציני, נבעטים מתוכה רגעים של הומור מתפרץ, רוח שטות וצחוק. היא מצחיקה, קינן, ומפתיעה בישירות ובבשר החשוף שהיא מניחה בזהירות כמו להעמיד אותך בניסיון. בלי לשים לב היא נמצאת באזורי העשייה המוזיקלית כבר כמעט עשור, ילדה-אשה נצחית עם מטען נפיץ של כשרון, פרפקציוניזם ואוזן מחודדת.

"רעב זו תחושה בסיסית שמניעה את כולם", היא אומרת, "זה קטליזטור וכוח מניע. תמיד נדמה לי שיש משהו בבחירה הזו בלעמוד מול קהל שהבסיס שלה נובע מרעב לקשר". היא מרחיקה את המילה ממנה, מגלגלת אותה בפה ומדברת על אחרים. "אני מסתכלת על אנשים שאני מכירה שלא מאוד פתוחים ברמה היומיומית ומתקשים ביצירת קשר מהיר ולמרות זאת הם פרפורמרים אדירים. הם מגיעים לבמה וזה כאילו שהם קיבלו את הסטייק שהם חיכו לו כל היום. כשהם יורדים ממנה נפער בור חדש והרעב חוזר. אצלי זה אחרת. לי קשה גם על הבמה".

יצירה ויצר שלובים זו בזה וגם אם אצל קינן, אישה של תהליכים איטיים, הסערות רכות - הן בכל זאת נוכחות. "אין לי Life Changing Moment, כי הכל כל כך מזדחל אצלי, כל כך איטי. אין הארות גדולות אלא טפטופים איטיים ועדינים". היא בחיים לא תלבש חולצת בטן, בחיים לא תלכלך על מישהו בעיתון, בחיים לא תבגוד בחבר. היא אוהבת לשיר באמבטיה וגם ברחוב, אבל מתביישת. מנסה להימלט מתסמינים של ניו-אייג' ומשתדלת מאוד להימנע ממצבים מביכים. "באופן כללי אני חווה את החיים מתוך איזו שהיא מבוכה אחת גדולה. זו תחושה שמפעילה אותי, כמו אדם שמפרפר במים ולא מצליח להתייצב", היא אומרת.

מודעות לדידה היא עסק מורכב שיכול להוות מכשול. "ככל שאתה נהיה יותר מודע יש סכנה שהיצירה תשתבש, שווה לחתור אל המקום הראשוני שבו אתה פשוט מנגן, עושה רעש, מזייף, משתובב, נהיה יותר אלסטי, כמו לשיר במקלחת". היא אוהבת לצחוק אבל ממעטת לעשות את זה, לפחות בראיונות עיתונאיים שבהם היא שומרת על ריכוז. "אני לא אוהבת להצחיק, אני גם לא יודעת להצחיק ובחיים לא אספר בדיחה", היא אומרת, "זו החרדה הכי איומה שלי – לספר בדיחה ושיהיה שקט בחדר. זה גם מאוד מקשה עליי כשמספרים לי בדיחות. זה שם אותי בכוננות צחוק, ומה יהיה אם זה לא מצחיק? הכל נהיה אובר דרמטי".

מרחיבה את הצער

נשיות זה מושג מעורפל עבורה. קשה לה עם בחורות "שהן באופן מוגזם נשיות", אבל גירל פאואר משמח אותה בהחלט. מוזיקה מנחמת אותה כמו כל סוג של אמנות שמתברגת אליה ומדברת בשפתה. "ברגעים הכי קשים השירים הכי עצובים הם אלה שמנחמים אותי, כי יש לי איזו תחושה שהצער שלי רחב יותר", היא אומרת. "Wild Is The Wind" בביצוע נינה סימון יספק חסד מנחם בשעות קשות. היא היתה ילדה מלאת פחדים ועם הזמן למדה איך לשמור את הפחד עמום. "פחדים בילדות זה דבר נוראי, כי אין לך שום פרופורציה. זה פחד כללי, לא מנומק שעם הזמן אתה מוצא דרך לתעל ולצמצם אותו למשהו שאפשר להבין אבל קשה להשתלט עליו". כילדה היא פחדה מהתחממות גלובלית של כדור הארץ. "אז התחילו לדבר על האוזון ואני הייתי בטוחה שהשמש תשרוף את כדור הארץ בזמן שאני חיה". נדרשה עבודת שכנוע והדחקה מכל הצדדים בכדי להרגיע את האובייקט.

היא אוהבת פגמים באנשים אחרים ופחות בעצמה. "היופי המעניין באמת הוא זה שיש בו משהו פגום", היא אומרת. בענייני רומנטיקה היא צריכה להזכיר לעצמה מפעם לפעם מה עושים. "זה לא בא לי טבעי, כלומר, זה קיים בתחילתו של כל קשר, אבל עם הזמן יש צורך לתחזק, לקחת מדי פעם צימר בצפון וללמוד להדליק את האח וכל הדברים האלה. אני משתדלת".

היא פוחדת משינויים, חושבת שנדיבות, חמלה ואהבה הם הסוד לאריכות ימים ומצרה על רפלקס העצבנות שמגיע ביחד עם תעודת הזהות הישראלית. "עצבים זה קצת גנטיקה והרבה מהחיים בישראל בחום הזה, באלימות שאנחנו מפעילים ומפעילים כלפינו. יש חוסר סובלנות מובנה, והנחת יסוד שהאדם שמולך הוא אלים, ולכן התגובה שלך חייבת להיות אלימה. חיים בו במצב של מלחמה מתמדת בכל מה שקשור למפגש עם אנשים. יש איזה סכר שנפרץ וזה מחריד אותי ומפחיד נורא ברמה של להמשיך לחיות כאן ולגדל פה ילדים".