יולי 2006, אין מלחמה באופק
הטור שלפניכם הוא בידיוני לחלוטין, ומתבסס כולו על השאלה: ומה אם לא היתה מלחמת לבנון השנייה? איזו מערכת פוליטית וביטחונית היתה לנו היום, אם אהוד אולמרט היה מחליט "להתאפק" ב-12 ביולי 2006?
בתחילת חודש יולי, בשעת בוקר מאוחרת, צלצל הטלפון הנייד של אהוד ברק. ראש הממשלה לשעבר שלף את המכשיר המתוחכם מכיסו, גאדג'ט חביב ויקר בן הדור השביעי, והדביק אותו לאוזנו. "לא", הוא אמר למגיש תוכנית הטלויזיה היוקרתית שטילפן אליו ישירות. "אני לא יכול להתראיין. אני בדרך לחו"ל, לפגישות עסקים. אשוב בעוד שלושה שבועות ונדבר".
סמי שושן, ואת ראלב. ותשיגי לי אחר כך גם כמה כתבים פוליטיים... ואת כבל". לחדר נכנס אחד מיועציו הפוליטיים של השר. "עמיר", הוא אמר לו. "כדאי שתדבר עם החבר'ה במגזר. הם רותחים על משהו, רוצים לדבר רק איתך". פרץ הנהן. אין בעיה. הוא ידבר. מה שצריך.
ברק סיים את השיחה, פתח את דלת המכונית ונכנס בצעדים מהירים לטרמינל הנוסעים בנתב"ג. הוא פנה לעבר טרקלין המלך דוד, חייך לדיילות הקרקע כמו שמחייכים למכרים ותיקים, והתיישב באחת מכורסאות העור. חצי סיגר מאוחר יותר, ברק כבר היה במטוס, מתרווח בכורסה נוחה במחלקה הראשונה. הווילון הוסט בהינף יד אלגנטי של אחת הדיילות, ותוך דקות אחדות נעלם הג'אמבו באופק, ואהוד ברק יצא לעוד סיבוב עסקים בינלאומי, הרחק מן הציבוריות הישראלית שעמדה בפתחה של עוד עונת מלפפונים מיוזעת.
באותה שעה בדיוק, החל אצל שר הביטחון, עמיר פרץ, עוד דיון ביטחוני-אסטרטגי בעל השלכות טקטיות. פרץ פיהק ארוכות למראה הלו"ז המעודכן והעמוס בישיבות ביטחוניות שהניחו לפניו עוזריו. גם אחרי שנה בתפקיד הרם, יו"ר העבודה התקשה להתלהב מן השיחות שהצפינו בתוכן אינספור סודות מדינה, קודים צה"ליים ושאר צעצועים צבאיים. המחשבה על עוד דיון עם כל הגנרלים האלה שמדברים איתו סוג של סינית עשתה לו צרבת. אה, ודן חלוץ. בעיקר דן חלוץ.
פרץ, התקציב והחבר'ה במגזר
פרץ בהה רגע בנקודה לא מוגדרת בתיקרה, פיהק שוב, וביד ימין החל לשחק בעכבר המחשב שלשמאלו. אחת הכותרות הראשיות ב-ynet ציטטה, שוב, כמה מקורבים של ראש הממשלה, אהוד אולמרט, שהציעו לפרץ לא לוותר על מנהגו לנהל סחר מכר סביב תקציב המדינה לשנה הבאה. "שפרץ יבין: פה זה לא שוק" צעקה הכותרת. שר הביטחון נדלק.ביד שמאל הוא לחץ על הכפתור בטלפון המחבר אותו לחדר המזכירות, והצבע חזר לו ללחיים. "תשיגי לי את מרציאנו", דרש פרץ מאחת המזכירות. "וגם את
הטור הקודם
אילון נשאר הגון
אטילה שומפלבי
החלטתו של עמי אילון לדחות את הצעת ברק לתיק החינוך הצילה במידה רבה את מעמדו הציבורי. גם מקורביו הבהירו לו שגזילת התיק מיולי תמיר וכניסה לממשלה תהיה טעות פטאלית. ומה קורה בליכוד? סילבן שלום ובנימין נתניהו משחקים משחקי חתול ועכבר
לשר הביטחון היתה תוכנית שלמה בראש. הוא ידע שעכשיו, כשהקיץ בפתח, הכתבים יחפשו כותרות. אז הוא ייתן להם. הם רוצים לחמם את הגיזרה בינו ובין אולמרט? יוצא מן הכלל. זה טוב מאוד. גם ככה אין לו זמן להתעסק בפוליטיקה כמו פעם, אז לפחות שהחבר'ה יראו שהוא נלחם, וגם שנלחמים בו. אין חשוב מזה. גם כך לא היתה מריבה רצינית עם ראש הממשלה כבר כמה שבועות. מישהו עוד עלול לחשוב, חלילה, שהכל מתנהל על מי מנוחות. למה מה קרה?
אחד מיועצי התקשורת נכנס לחדר. פרץ הביט בו. "תדליף שאני אדרוש מראש הממשלה פינוי של מאחזים בלתי חוקיים. תגיד גם שאני הוריתי לצבא להכין תוכניות, לבחון אפשרויות וכל הדברים האלה. תגיד ככה שזה יראה אמין". היועץ הציע להמתין. רק לפני כמה שבועות נגמר פרק נוסף בוויכוח הציבורי סביב פינוי המאחזים. הרוחות סערו, והמערכת הפוליטית רגשה. "אלו, מה זה פה?", תהה פרץ. "זה בהסכם הקואליציוני. זו זכותנו. תדליף".
אולמרט, איפה התוכנית?
כבר כמה חודשים שבלשכת ראש הממשלה מנסים לצקת תוכן לתוך סיסמת הבחירות הארורה ששמה "תוכנית ההתכנסות". היועצים הציעו לאולמרט לא לקפוץ בראש, אבל הוא רצה להראות שיש לו את זה, שהוא לא פוחד, שהוא מביא איתו תוכנית מגובשת.
אם אריק יצא מעזה, הוא ייצא מהשטחים ביו"ש. הוא יביא שלום. הבעיה היא, אומרים לו היועצים, שאתה לא יכול להביא שלום. הירושה של שרון לא משהו: החמאס שולט ומתחזק, אבו מאזן חלש, וכל רגע יכולה לפרוץ מלחמת אחים בין הפלסטינים. זה לא הזמן לוויתורים. לא כשהקסאמים ממשיכים לנחות על תושבי שדרות. שכח מזה.
אולמרט ידע שהם צודקים. אבל המצב הפוליטי והמדיני לא עושה לו טוב. יותר ויותר כותבים, יותר ויותר קבוצות בציבוריות הישראלית החלו לדרוש מעשה. גם בצה"ל התארגנו כמה חבר'ה והודיעו שהם מיצו את החיסולים, ולא משנה מאיזה סוג. אחת הקבוצות, כנראה שמאלנית, אפילו טרחה לפרסם מודעה נגדו: "אולמרט די לברבורים. תתחיל לעבוד". ראש הממשלה ידע שיש משהו במה שהם אומרים. אבל מה הוא יכול לעשות? הכהונה שלו מלווה בנאחס, ביותר מדי נאחס: הנשיא פורש בבושה, מבקר המדינה רודף אותו, שר האוצר תחת חקירה, זליכה לא מרפה, ציפי לבני רוצה תהליך מדיני, המפכ"ל התפטר, מרינה סולודקין מאיימת פעמיים בשבוע לעזוב את המפלגה, והמפלגה – נו, אפשר לקרוא לזה מפלגה? בקושי רוצים להתפקד אליה.
צריך לעשות משהו, לתת תחושה שמשהו זז, שמשהו קורה. אולי איזו פיסגה משולשת. או מרובעת. או אולי נסיעה לבוש. או תספורת חדשה. צריך לתת לעם את התחושה שדברים זזים. העם כפוי טובה. הוא לא מוקיר תודה על הכלכלה הפורחת, או על התקציבים הגדולים שהועברו לרווחה או לבריאות. דורשים דורשים, ובסוף, כשהם מקבלים – הם לא זוכרים מי נתן להם. בשביל זה צריך משהו גדול יותר, משהו בינלאומי, משהו עם נינוח של תקווה ועתיד.
אולי צריך לארגן ועידה. או נאום בבית קדימה בפתח תקווה. זה דווקא יכול להיות טוב. חברי המועצה לא צועקים בוז לראש הממשלה. הם מוחאים לו כפיים. וזה נראה טוב, כי אפשר לתת נאום שיבטיח כי בעתיד הדברים יסתדרו. ראש הממשלה רשם לעצמו פתק: "לקרוא לאסד למשא ומתן...ידינו מושטת לשלום...הפלסטינים צריכים לקחת את האחריות בידיים". כן, זה נראה טוב. אפשר למשוך עם זה עוד קצת, אולי עוד שבוע או שבועיים. אבל מה יגיד בוש? הוא לא כל כך יאהב את העניין הזה עם הסורים. אולמרט פתח שוב את הפקק של העט הנובע. "אבל, לפני הכל, הסורים צריכים להילחם בטרור", הוא הוסיף בכתב זריז. ככה, שלא יפתחו יותר מדי תקוות. והעיקר, שיירדו כבר מהדיבורים על מלחמה. זה מה שחסר עכשיו. מלחמה.
שוב לדרום
בסקודה הזהובה שלו, בנימין נתניהו נוסע לדרום. שוב לדרום. הקסאמים האלה, שלא מפסיקים ליפול, הפכו את שגרת יומו של יו"ר האופוזיציה למתישה. אחת לכמה שבועות, הוא יורד לשדרות, אומר לתושבים "אמרתי לכם" וחוזר לחיים הנורמליים. הבעיה היא, שאנשים התרגלו, אז הם לא מי יודע מה מתלהבים לשמוע שהוא אמר להם. גם הם אמרו לנו.
נתניהו יודע שהוא בבעיה. אז נכון שהליכוד עלה קצת בסקרים, אבל העם לא ממש מחפש עכשיו אלטרנטיבה. בסך הכל, השנה הראשונה של אולמרט עברה...פשוט עברה. לא רע, ולא טוב. בלי יותר מדי תהפוכות. אז אומרים על אולמרט שהוא מושחת. נו, עם זה עוד לא הפילו ממשלות בישראל, מחייך נתניהו במרירות. גם על אריק אמרו חמש שנים שהוא מושחת, והוא הפך לראש הממשלה הכי פופולרי בתולדות המדינה. לך תבין.
צריך לעשות משהו, חושב לעצמו נתניהו. אבל מה? איך? אם לא תהיה פה מלחמה, האנשים לא יבינו כל כך מהר עד כמה הוא טוב ליהודים. ייקח עוד הרבה זמן עד שהליכוד יחזור לשלטון. וחוץ מזה, הקואליציה יציבה מדי. מעמיר פרץ לא תבוא הישועה. הוא דווקא מתלהב מהישיבה בממשלה. אולי בכל זאת כדאי לנסות להיכנס לממשלה, מציין לעצמו יו"ר הליכוד. צריך לזכור שהאיום האיראני בכל זאת מרחף מעל הראש. זה לא צחוק. אם הליכוד ייכנס, חושב נתניהו, אפשר יהיה לתפור לי איזה תיק שיעסוק בנושא הזה. זה ירגיע את העם.
לפנייה לכתב/ת 
אולמרט. שנה סבבה
צילום: איי פי
ברק. ביטחון? תנו סיגר טוב
צילום: איי אף פי
פרץ. הכל דבש
צילום: הרצל יוסף
נתניהו. משעמם לי
צילום: קוקו קליק
מומלצים
