"יצחק רבין סיכן עצמו לשווא"

קטע מהספר "מנהיגות במבחן - להוביל שינוי ולהישאר בחיים", מאת רונלד א' חפץ ומרטי לינסקי, היוצא בימים אלה בהוצאת "ידיעות אחרונות". הקטע עוסק באובססיה של מנהיגים לזהות עצמם עם התפקיד שאותו הם ממלאים, לעתים באופן מוגזם, מה שעלול לגרור תוצאות טרגיות - כמו במקרה רצח רבין .

כשאתם מתייחסים להתקפות "אישיות" באופן אישי, אתם מסייעים שלא מדעת למזימה להוציא אתכם מכלל פעולה באחת הדרכים הנפוצות ביותר - אתם הופכים את עצמכם לבעיה שצריך לפתור. בקמפיין בחירות מקובל שאופיו של המועמד ותכונותיו האישיות עומדים לוויכוח. אבל ברוב המקרים, אפילו בפוליטיקה, ההתקפה האישית נועדה להגן מפני ההשקפות שאתם מגלמים, המאיימות על עמדותיהם ועל נאמנויותיהם של אחרים. כפי ששאלנו קודם, האם מישהו ימתח ביקורת על אישיותכם או על סגנונכם כשאתם מחלקים המחאות שמנות או מבשרים בשורות טובות? נראה לנו שלא. אחרים יתקפו את סגנונכם, כשהמסר שלכם אינו מוצא חן בעיניהם.

לתקוף את האדם ולא את המסר עצמו זו בחירה בדרך הקלה. לדוגמה, אישה בעלת אומץ לב המנסה לחולל שינוי בתרבות הארגון עלולה להיות מואשמת בשתלטנות בפי אלה החשים מאוימים. הם יהפכו את הסגנון או את האופי שלה לבעיה עצמה, וכך יסיטו את דעת הכלל בארגון מהמסר שלה. אם מפקפקים בה עצמה, פוגעים באמינות השקפתה.

ביל קלינטון אמנם סיפק ליריביו תחמושת רבה, אך האם היו תוקפים אותו בלי הרף אילו אהבו את השקפותיו בסוגיות שאמריקה מתמודדת עמן? אין זה מקרה שאלה שתקפו את אופיו גם חלקו על מדיניותו בסוגיות רבות, ויתר על כן - זעמו על שניכס לעצמו חלק מעמדותיהם בדרכו למרכז הפוליטי. כך, אין זה מפתיע שאלה שנטו לסלוח לחולשותיו האישיות הם גם אלה שהסכימו עם מרכיבים מרכזיים בסדר היום שלו. הפמיניסטים הגנו עליו כמעט פה אחד בשערוריית מוניקה לווינסקי, במקום לתקוף אותו על כך, מפני שתמך בתוקף בסדר היום הפמיניסטי, הווה אומר, שום דבר אישי.

למרבה האירוניה, אף שהקלינטונים ויועציהם הפוליטיים התגאו בהצלחתם לארגן בזריזות הגנה אפקטיבית, דינמיקת ההתקפה ההגנה שלהם, שהתמקדה בתכונות אופיו, לא שירתה אותם היטב. בכל פעם שהתוקפים הצליחו לחולל תגובה הגנתית בבית הלבן, הם הסיטו את תשומת הלב הציבורית מהסוגיות שעמדו על הפרק באותה תקופה. ככל שהקלינטונים פעלו יותר מתוך התגוננות (הסתרת מסמכים, תכנון נימוקים משפטיים, שימוש בשפה משפטית או שקרים) כך הוסיפו תנופה ועוצמה להתקפה. תגובת התגוננות מול תוכן מילולי של התקפות אישיות משחקת לידי התוקפים, שכן היא מאפשרת הסחת דעת. מנגנון זה של הימנעות מעבודה מצליח כמעט תמיד להסיט את תשומת הלב מהבעיה האמיתית, פשוט מפני שזה כה טבעי להתייחס אל התקפה אישית באופן אישי...

האם רצח רבין היה מחויב המציאות?

אפילו התנקשות, ההתקפה האישית בצורתה הקיצונית ביותר, אינה אישית. אף על פי שאין בכך משום נחמה לקורבן, הדבר יכול לסייע לתומכים ולבני המשפחה הנותרים להבין ולשרוד את הטרגדיה. יתר על כן, הידיעה שגם התקפות פיזיות אינן אישיות יכולה להפיח אומץ בלבו של מי שמפעיל מנהיגות ולסייע לו ליטול את הסיכונים הדרושים. אם אתם מבינים זאת, אזי תוכלו להרגיש שגם אם תאבדו את חייכם, תמצית ייעודכם תמשיך להזרים משמעות לחייהם של אחרים.

לדוגמה, המניע לרצח מרטין לותר קינג הבן היה אחד בלבד - ניסיון לחסל את התפקיד שמילא בשינויה של אמריקה. יגאל עמיר, רוצחו של יצחק רבין, טען שמטרתו היתה להשתיק את רבין, ורצח היה הדרך היעילה ביותר בעבורו להשיג זאת. המסר שהוביל יצחק רבין - בתוקף תפקידו כראש ממשלה - הוא שהיה בבחינת איום, ולא רבין עצמו.

חוסר היכולת להבחין בין התפקיד לבין האדם עצמו עלול להביא לידי כך שתזנחו את ההגנה שאתם זקוקים לה בתפקידכם. רבין סיכן את חייו פעמים רבות במהלך הקריירה שלו כחייל. כשהיה לראש ממשלת ישראל, היה רגיל לסכנה, ולכן כשהודיע לו השב"כ כי הסיכון להתנקשות בחייו גובר וייעץ לו ללבוש אפוד מגן לפני שיצא להפגנה הגדולה בכיכר, רבין סירב. מאחר שעבר את גבול הסכנה הזה לפני שנים, בתקופת שירותו הצבאי, וייתכן שגם מתוך התגאות באומץ לבו המנטלי והפיזי, סיכן רבין את עצמו ואת תפקידו לשווא בדרך טרגית.

אילו היה רבין מצליח לעשות הבחנה בינו עצמו לבין תפקידו, היה לובש את אפוד המגן, לאו דווקא כהגנה עצמית אלא לשם הגנה על תפקידו - מתוך הבנת הצורך הגובר להגן על התפקיד המכריע שמילא בתהליך השלום במזרח התיכון. אילו התרחק מעט, עלה ליציע ושקל מה מוטל על כף המאזניים, בוודאי היה מסכים עם שומרי ראשו. במקום זאת, חישב את הסיכונים לפי רמת הסבולת האישית שלו, ולא העריך את הסכנה הנשקפת לתפקיד ההיסטורי שמילא בעתידם של ישראל והמזרח התיכון כולו.