בנות, תרגיעו

מוצג 1. לפני שבוע צפיתי באחד הפרקים בסדרה החמודה של יעל פוליאקוב "הכל דבש". באחת הסצנות, הבחור עימו היא מתנה אהבים מתוודה בפניה, וזאת לאחר פרק זמן מאוד קצר בו הם מתראים, כי איתה הוא רוצה לחלוק את חייו. בסצנה הבאה אנו צופים במובילים שיעל הזמינה, פורקים את מרכולתה וספתה בביתו של הבחור ההמום שלא מבין מתי למה וכיצד זה קרה.

מוצג 2. חבר טוב הודיע לי לפני כחודשיים בשמחה ובהתרגשות גדולה, כי הוא החליט להתחתן עם הבחורה עימה הוא יוצא מזה 3 או 4 חודשים. לשאלה הפולנית המתבקשת "למה כל-כך מהר? עוד לא רבתם על זה שאתה מפזר את הבגדים שלך בכל הבית ושאי אפשר לחיות ככה", קיבלתי את התשובה המקסימה "אני יודע שזה זה. אני מרגיש את זה בבטן, אז למה לחכות?!". קיבלתי. מפרגנת. השבוע הוא הודיע לי שהחתונה מבוטלת. היא לא הפסיקה לדרוש ולהציק בדבר תאריך מדויק לחתונה ("נו, מתי כבר מתחתנים?"). הוא החליט לחתוך.

תבינו, אני "מסודרת", אבל מה עם החברות הרווקות שלי? איך הן אמורות לצאת עם גברים,למצוא אהבה ולהתחתן, כשבחוץ מסתובבות חופשי כל הטמפוניות האלו? מה יש להן? הן לא מבינות שככל שהן ילחיצו יותר את הגברים כך ענן העשן שהם ישאירו, בעודם בורחים על נפשם, יהיה גדול יותר?

"זו לא את, זה אני"

אני מאזינה בקשב רב לסיפורי הדייטים של חברותיי. ככה זה כשחיים עם אותו גבר יותר מעשר שנים, סיפורי הרווקות האלה מרתקים. מהסיפורים מצטיירת מציאות עגומה, בעייתית ומעצבנת, ואתן שתי דוגמאות מהתקופה האחרונה (הדמעות עוד לא יבשו).

נתחיל עם ג', בחורה מתוקה, יפה, אינטליגנטית ומצחיקה. יצאה שבועיים עם בחור חמוד שהכירה. היה ביניהם חיבור מיידי, אנרגיות טובות, נפגשו כמעט כל יום, השיחות זרמו ו"הסקס היה אחלה". יום אחד הוא נעלם ללא התרעה מוקדמת. ארבעה ימים אחרי שהוא הוגדר כנעדר, שיחזרנו את מפגשם האחרון כדי לבדוק אם היא פלטה יציאה מיותרת כמו "יחסינו לאן?". ג' נשבעה שהיא לא העלתה על דל שפתיה את סוגיית "העתיד המשותף" ואפילו לא חשבה על זה. היה לה טוב וכיף והיא זרמה עם הקשר.

נמשיך עם מ', גם היא בחורה שלא חסר לה דבר - יש יופי וגוף ושכל בקודקוד, ואפילו דירה ומשכנתא ורכב שנתון 2005. מ' יצאה עם "בחור מקסים" במשך חודש. היא שיחקה את המשחק של "לא לתת" בדייטים הראשונים (נכנסה איתו למיטה במפגש השישי שזה מאוד מכובד, אם כי ארוך מידי לטעמי) והיא לא שאלה אותו מתי היא תפגוש את ההורים שלו. ילדה טובה שהקשיבה לעצותיי. בהתחלה הגיעו SMSים שהוא נורא עסוק בעבודה ואחרי כמה ימים היא קיבלה את הוולה (בעיטת יעף בעברית): "זו לא את, זה אני".

אז נכון, שתי הדוגמאות הללו לא מהוות מדגם סטטיסטי מייצג, אולם הן בהחלט מצביעות על תופעת הבחורים החמודים שבורחים ללא סיבה מוצדקת הנראית לעין. האמת? אני יכולה להבין אותם. וזה לא שאני לא חושבת שהזכרים הם מגדר ילדותי, מפגר בתחום הרגש והרומנטיקה, מבולגן, מעצבן לעיתים, חרמן תמידית וחסר כל יכולת, אפילו מינימלית, ליהנות משופינג. אני בהחלט חושבת כך, אך בד בבד אני נאלצת להבין מה עובר עליהם. הם נלחצים. ולמה הם נלחצים? בגלל מטען כבד של זכרונות מלחיצים ממפגשי עבר עם סוגים שונים של טמפקסיות או עשרות סיפורי זוועות של חברים "שניצלו" מהלחוצה הזו או האחרת.

גם אם הם יוצאים עם מישהי, ומגניב להם וטוב להם, הם נלחצים. למה? כי תיכף היא בטח תתחיל להלחיץ אותם ולשאול אותם שאלות שהם ממש לא רוצים לענות עליהן. אז הם בורחים. מקדימים תרופה למכה. הם בורחים גם במחיר הפסד של פרטנרית מגניבה לחיים. הם פשוט בורחים.

הם לא ישתנו. נכון, הם מפגרים וילדותיים, אבל לא נראה לי שהם ישתנו בקרוב. לעומת זאת, אם הבחורות ירגיעו קצת את הצורך האובססיבי לדעת "יחסינו לאן?" כבר בדייט העשיר, אז אולי, בלונג ראן, הגברים ישחררו חלק מהלחץ שכבר צרוב להם גנטית במוח, ויתחילו ללמוד ליהנות מלהיות עם בחורה מגניבה במשך יותר מחודשיים מבלי לפחד שהנה, היא בטח תיכף תשאל אותי מה קורה איתנו, יו איזה לחץ...

אז בנות, תרגיעו. יש לי חברות לחתן.