שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    טראומת מקווה: כך טבלתי וכמעט טבעתי

    בנות המשפחה שלו הכינו מטעמים, וכולן צעדו איתי בשיירה אל המקווה בשמחה ובששון ובקולות קולולו. כיוון שאני ביישנית, השבעתי את בעלי-לעתיד-לשעבר באם-אמא שלו שהן לא יעזו להתקרב לי לחדר הטבילה עצמו, שיחכו בחוץ ואני אעשה את זה לבד. עזר לי הרבה באמת

    לפני החתונה צריך ללכת למקווה. אני לא רציתי, ממש לא רציתי, אבל כשאין ברירה אז אין. יש אנשים שבשבילם ללכת למקווה עם כלה זו חגיגה לא נורמלית, ממש סיבה למסיבה. הם מכינים עוגות, עוגיות וסוכריות ועושים ממש יום חג מהיום הזה של הטקס המטופש. ויש אפילו כאלה, רחמנא ליצלן, שרוצות להיכנס עם הכלה לחדר הטבילה ממש, לצפות במעשה. אני איכשהו נפלתי על משפחה שכזו.

     

    בנות המשפחה שלו הכינו מטעמים, וכולן צעדו איתי בשיירה אל המקווה בשמחה ובששון ובקולות קולולו. השבעתי את בעלי-לעתיד-לשעבר שלי באם-אמא שלו שהן לא יעזו להתקרב לי לחדר הטבילה עצמו, שיחכו בחוץ ואני אעשה את זה לבד. אפילו לאמא שלי לא רציתי לתת להיכנס והוצאתי גם ממנה שבועה שהן לא ייכנסו פנימה. ככה זה. ביישנית.

     

    כלות בדרך כלל טובלות ראשונות, כשהמקווה רק נפתח, לפני כל הג'יפה האמיתית, כך נהוג. אבל בגלל כל ההכנות והעוגות והעוגיות הגענו קצת מאוחר למקווה, ולכן חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי. בעצם כבר התחיל ברגל שמאל כל העניין הזה, והרי מראש זה לא מצא חן בעיניי בכלל. אחרי ציפיה של יותר משעתיים הגיע סוף כל סוף תורי. אחרונה. מיותר לציין שכבר הייתי במצב רוח קרבי.

     

    שלחו אותי למין חדר אמבטיה להתכונן לקראת המקווה. נכנסתי לי לתוך חדר האמבטיה ההוא, שהיה מאוד ארוך וצר, ומיד נעלתי את הדלת. מישהי קנתה לי חלוק אמבטיה לבן לכבוד החתונה, ובמיוחד לכבוד אירוע המקווה הגדול. אז אחרי שהסרתי מעליי את הבגדים לבשתי את חלוק האמבטיה החדש והבוהק מלובן והתחלתי לצחצח שיניים במרץ. הרי אומרים שאסור לטבול עם שום דבר - לא טבעות, לא שרשראות, ואפילו לא לק על הציפורניים, שלא יהיה חוצץ בינך לבין מי הג'יפה שנמצאים שם בבור. אז צחצחתי שיניים, שלא יהיה איזה חוצץ שלא שמתי לב אליו. שאני בטוח אהיה נקייה.

     

    כמעט חטפתי התקף לב

    נעמדתי ליד הכיור שבקצהו הימני של החדר הארוך והצר, הדלת היתה בקצה השני - בקצה השמאלי של החדר. ובעודי מצחצחת לי שיניים בשלווה מול המראה, פ-ת-א-ו-ם מתפרצת מימיני מישהי לתוך החדר. כמעט חטפתי התקף לב. היא צעקה וצרחה בטירוף ורצה לאורך חדר האמבטיה במהירות שיא לכיוון הדלת שאני כבר נעלתי. א-ל-ו-ה-י-ם, אני חטפתי את שוק חיי, הרי אני נעלתי את הדלת, מאיפה זאתי הגיעה בכלל? והיא מנסה לפתוח בכוח את הדלת שנעלתי, מנערת אותה בכל הכוח כאילו על מנת שתישבר. נראה שהיא עסוקה במרדף כלשהו, צורחת ומנסה לפתוח את הדלת, ואני בטראומה של החיים. בסוף היא קלטה שזה נעול, הצליחה לפתוח והמשיכה לרוץ. בינתיים הגיעה אחריה בריצה עוד מישהי, זאת שרודפת אחריה.

     

    הייתי בהלם, בכלל לא הבנתי מה קורה שם. אני מצחצחת שיניים וכל מדינת ישראל רצה ככה לתוך חדר האמבטיה שאני נמצאת בו. מה קורה פה?

     

    מי בכלל צריך שתי דלתות לחדר אמבטיה?

    התנשפתי בלחץ, החזה שלי כאילו עמד להתפקע מהחוויה הטראומטית. ניסיתי לנשום לאט, להחזיר את האוויר לריאות בקצב נוטה לסביר, נעלתי את שתי הדלתות. מי בכלל צריך שתי דלתות לחדר אמבטיה? ואיך לא ראיתי את הדלת שמימין קודם לכן?

     

    יצאתי משם ושאלתי מה לעזאזל זה היה צריך להיות. התברר שהראשונה שרצה זו הבת של הבלנית, שהיא לא הכי בסדר, קצת קוקו אפילו, אולי קצת הרבה, והשנייה שרדפה אחריה זו העוזרת של הבלנית, שניסתה לתפוס אותה. לא ברור מה בדיוק עבר עליהן, ולמה הן החליטו לפצוח בריצה דווקא כשאני שם, ומה פשר המרדף המשונה. רק בואו נגיד שזה לא ממש שיפר לי את מצב הרוח.

     

    הגיע הזמן לטבילה עצמה. נכנסתי לבדי, כפי שרציתי. הסרתי את חלוק האמבטיה ונכנסתי למין-בריכה ההיא. הבלנית הסבירה לי שאני צריכה לטבול כולי, שאף חלק ממני לא יישאר בחוץ, אחרת כנראה זה לא עובד, ומה שבטוח שעד שהיא לא תתן לי ללכת עד שהיא תהיה מרוצה, כלומר אולי היא תתן לי ללכת, אבל בלי האישור הנכסף שבגללו הגעתי.

     

    "לא טוב, המרפק שלך נשאר בחוץ"

    לקחתי נשימה עמוקה, ואחת-שתיים-שלוש הכנסתי את הראש, הידיים, הכל. הרמתי את הראש - ההיא מסתכלת עליי ואומרת: "לא טוב, חלק מהשיער שלך נשאר בחוץ". אוקיי, אין ברירה ננסה שוב. שוב לקחתי נשימה, שוב צללתי לי פנימה. הרמתי את הראש, וההיא: "לא טוב, המרפק שלך נשאר בחוץ". אחרי הפעם השלישית כבר הוצאתי את הראש מהמים מחוסרת אוויר לגמרי, וההיא בשלה: "לא טוב, משהו נשאר בחוץ".

     

    אחרי הפעם השביעית היא היתה כבר מרוצה, ואז אמרה: "עכשיו רק עוד שש פעמים". באמת הרגשתי שאני עוד שנייה טובעת, ואין ספק שהממסד הדתי הרוויח את השנאה שלי אליו בכבוד.

     

    אבל הכי גרוע קרה רק אחר כך. כשבאתי לצאת מהמים וכל המשפחה שלו החליטה להתפרץ פנימה בצעקות שמחה, למרות ההבטחות. לכבד את הפרטיות זה לא ממש הקטע שלהם. יותר מגניב להתפרץ.

     

    והכי באסה? בסוף הרב שחיתן אותנו אפילו לא ביקש את האישור שהבאתי מהמקווה.

     

    הבלוג של ליזה

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אפילו לאמא שלי לא רציתי לתת להיכנס. אילוסטרציה
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים