שתף קטע נבחר

סיור יין בבורגון - פואי פוסה ויין פגאני

שגיא קופר ממשיך ומספר על טעימות יין בבורגון, והפעם הוא מציג כמה עובדות על ההרגלים היינניים שמאפיינים את האזור בשנים האחרונות

בורגון היא עניין של מגוון גדול של טרוארים, ומנעד מצומצם מאוד של זני ענבים. בפעם שעברה עמדתי מעט על מאפיינים "פיסיים" שונים, והפעם כמה דברים על ההרגלים היינניים שמאפיינים את האזור בשנים האחרונות. אבל לפני כן, מילה על יין ישראלי: ראשית, הבציר בישראל החל ממש בימים אלה. יקבי ברקן, עם הסוביניון בלאן בכרם בתל סאפי, היו הראשונים לפתוח את העונה, אבל גם בכרמל התחיל הבציר וביקבים אחרים. ימי החום האחרונים זרזו חלק מההבשלות, ויהיה מעניין לראות איך תתקדם שארית העונה.

 

יקבי רמת הגולן יפתחו את בציר 2007 עם "ירדן וינטאג'": שני ימי סדנאות אוכל ויין, שיתקיימו ביקב ב- 8-9 לאוגוסט. ירדן וינטאג' 2007 יארח למעלה מ- 50 שפים ואנשי יין, שיציגו הדגמות אוכל ויערכו סדנאות יין. היקב יציג לראשונה את ירדן קצרין 2003, במסגרת טעימת רוחב של יינות אדומים משנת הבציר הזאת. הסדנאות יהיו במתכונת מצומצמת – מיועדות ל- 14 משתתפים – ויתקיימו לאורך שני ימי הפסטיבל.

 

יינות של טרואר

גם מתוך צורך שיווקי (אי אפשר להתעלם מזה), אבל לא מעט גם מתוך דברים חזקים הרבה יותר, כמו מסורות, אמונה והבנה שזאת הדרך הנכונה, הרבה מאוד יקבים חוזרים בשנים האחרונות לנאמנות לאדמה ולמה שבורגון הייתה תמיד: יין של טרואר. ייננים רבים – כמעט כל אלה שפגשתי לאחרונה, לדוגמא – מקפידים על צורות ושיטות עבודה מסורתיות מצד אחד, וכמעט הייתי אומר פגאניות מצד שני.

 

מילת הקסם הנוכחית היא "ביו דינאמיות" ואורגניות, כאשר כל יקב שני עובר לעבודה עם חומרי הדברה טבעיים, קילטור, ניכוש ועוד. לא בהכרח מקבלים תוויות אורגניות, אבל נותנים לקרקע לנוח, מאפשרים לסביבה הטבעית לחזור ולהתפתח, מפסיקים להשתמש בחומרי הדברה סינתטיים ועוברים ליבולים קטנים אבל איכותיים יותר. בגלל סמיכות החלקות, אפשר לעיתים קרובות לראות חלקה אורגנית או "ביו דינאמית" שלידה חלקה מתועשת להפליא, מה שכמובן מוציא את העוקץ מכל העניין, אבל ניחא. הדברים האלה משתנים, מבטיחים כל הייננים, ואני מאמין להם: הדור הצעיר נכנס לעניינים ברוב המקומות, והוא זה שעושה את השינויים הגדולים.

 

העניין הפגאני, כפי שאני קורא לו, ולא בלי נימה של סרקאזם, נוגע יותר לנושא הביו דינאמי: אם הולכים עד הסוף על העניין הזה, מתגלה שכל העבודה ביקב ובכרם מתנהלת לפי מחזור הירח. זה אומר שיש ימים מסוימים שבהם יש לעשות עבודות בכרם, יש ימים אחרים שבהם מבצעים עבודות דווקא ביקב. שפיות, למשל, מושפעות ישירות משאלת מלוא הירח. יש ימים שהם ימים שבהם לא עורכים טעימות יין, ויש ימים אחרים – שכן. אני לא רוצה להכנס לשאלת הנכונות של התאוריה של רודולף שטיינר – זה לא המקום לכך – אבל אין ספק שיותר ויותר אנשים עובדים ופועלים לפיה בכל מיני חלקים של העולם ולא רק ביין. קיים הגיון מסוים, גם מדעי, בעבודה חקלאית לפי מחזור הירח: אנחנו יודעים שאור כחול – אור הירח – משפיע מאוד על תהליכים הורמונליים שונים גם בצמחים וגם בבעלי חיים. המנגנונים לא מספיק ידועים או מובנים כדי לפסול על הסף תאוריה כזאת או אחרת, או לפסול את כל חלקיה באופן קטגורי. נקודה מעניינת אחרת היא העובדה שהלוח היהודי – מאוד חקלאי באופיו – הוא לוח ירחי.

 

מצד שני, להגזים זה גם כן לא בריא: נניח שמרחק הירח מכדור הארץ משפיע על מפלס וקיטוב (!) היין בחביות ולכן היום הוא לא יום מתאים לשפיות, אבל לדבר עם יינן שאומר לך שהוא מצטער, אבל אי אפשר להכנס למרתף שלו בגלל שעד השעה ארבע היום מתאים למנוחה ליין, זה כבר קצת רדיקלי. לי נראה שבעוד יקבים שמשתמשים בשיטות תעשייתיות סומכים על חומרי הדברה שונים, מחשבים ויועצים שיעשו את העבודה בשבילם, הרי שיננים "ביו דינאמיים" ומגדלים כאלה פשוט נמצאים יותר בכרם וביקב, "מבקרים" את היין שלהם על בסיס יום-יומי ומכאן אולי ההבדלים גם במוצר הסופי. לא עשיתי סטטיסטיקה, אבל אחד היקבים המוצלחים ביותר בהם ביקרתי, זה של Vincent Dureuil-Janthial, עובד לחלוטין לפי השיטה הירחית (וכן, היינו במרתף שלו וגם טעמנו בו את היינות). הרבה יינות מוצלחים אחרים שטעמתי סומנו אצלי כ"ביו דינאמיים" או "בשלבי הסתגלות לאורגני", ואולי גם זה מעיד על דבר מה. בקרב היקבים הקטנים, באזורים בהם ביקרתי, המצב הוא אם כך מצב של חזרה למקורות ולטבע, ככל האפשר, חיפוש אחרי גפנים ותיקות יותר – שם יש בזה הגיון – ולבסוף עבודה עם פחות ופחות עץ ואם לא כך, אז ייצור של כמויות הולכות ועולות של יין שלא "רואה חבית". הרצון הוא לשמר את טעמי הפרי והיין הטבעיים, כדי לשקף, שוב, את יחודיות הטרואר המקומי.

 

בחלק הקודם סיפרתי על כמה יקבים מאזור המקונה. היום אספר על (Pouilly-Fusse) פואי-פוסה, אולי האפלסיון המפורסם ביותר במקונה, ועל יקבים אחרים בקוט שאלונז, אפלסיון "שכוח" אחר של בורגון. היינות של אזור זה יש בהם לא מעט מינרליות וגרפיט. בעבר הם היו יינות שנמכרו לסוחרים ויינות bulk, עד שלחלק מהיקבים נוצרה ההבנה הנכונה. מחירי היין כאן הם סביב 15 יורו ליינות בסיסיים טובים (לבנים), וזה כבר בהחלט לא זול, למרות שגם במחיר הזה – 100 שקל לבקבוק – יש מציאות מצוינות.

 

Domaine Christophe Cordier

חיה קצת מוזרה בנוף של המקונה, היות ו- 90% מהתוצרת של היקב מיועדת ליצוא. ההצלחה כבירה – ובצדק, היינות מצוינים – ובעלי היקב קנו חלק ביקב קטן אחר בפויי-פוסה, שישמש גם כיקב, אבל יותר כמרכז מבקרים ומלון לכל מי שבאים לבורגון. למשפחה גם עסק נוסף, של מסחר ביין, ובסך הכל יש לה 210 דונם תחת שמם. הם עושים מעט מאוד יין אדום – רובו לנסיונות שונים, ופחות למכירה. אם הזכרתי מקודם את ההתמקצעות והענווה שיש בהתמקדות בזן ענבים יחיד, הרי שכאן אומר כריסטוף "קשה לעשות יין לבן ויין אדום באותו יקב. אנחנו מנסים, ומגלים את זה עכשיו." לכו תבינו.

 

בכל אופן, Domaine Cordier, Les Crais 2005 St Véran – דווקא יין שאינו מהאפלסיון הזה, אבל מראה מה אפשר לעשות ביקב טוב: צבע זהוב עמוק, מלא מאוד, עמוס בטעמים של הדרים טובים וטריים עם סיומת פשוט מושלמת. הפויי פוסה הבסיסי של היקב, בציר 2006, גם הוא פירותי, עשיר מאוד, עם עץ בהחלט מורגש – היין ליצוא – אבל משתלב יפה מאוד, ממש כהלכה. סיומת טובה, מאוד קלאסית ומאוזנת, שמשאירה תחושה של יין איכותי. ה- Vers Cras 2005 של היקב עשוי גם הוא בעץ, אבל שוב, מאוד עדין ומוקפד. אף מלא פרחים ופרי, אבל מאוד מאוד אלגנטי. פה מתובל בעדינות, מעט מינרלי, יבש וטוב בסיומת הארוכה, אבל החותכת.


יקב דומיננטי. חדר המיכלים ב-Domaine Du Meix-Foulot

 

Chateau de Beauregard – Joseph Burrier

מהכפר פוסה עצמו, צנוע וקטן יותר מקורדייה, ופחות מפורסם ממנו. מסייה בורייה עצמו הוא נשיא יצרני היין של פויי-פוסה, ולשמוע אותו מדבר ומסביר על הטרואר והסביבה המקומית גורמת לך לרצות לבכות מהתרגשות. שואו טוב? יותר מזה. האיש מעריץ את האדמה שתחתיו, חי את כל עשרות סוגי האבנים והסלעים המקומיים, נושם את הלחות שעולה מנהר הסון ומרחרח את האויר כדי להבחין בארומות הירוקות של שדות הכרישה מסביב. מתוך 360 דונם כרמים שלו, 190 הם מפויי פוסה, 7 מסיינט וראן ו- 8 מפלורי ומולן א-ונט (יינות טובים גם כן). יינות לבנים מיוצרים ביקב אחד, ואדומים – ביקב שני שנמצא בפלורי.

 

Chateau de Beauregard Pouilly-Fusse Les Cras 2005 - ב- 15 יורו אתם מקבלים יין עשיר מאוד, שיש בו מינרליות מצוינת מלווה באשכולית ומרירות קלה של קליפת פומלה. הסיומת ארוכה ומינרלית. זה יין שנמצא בתחילת דרכו, אפילו אם הוא מיועד לשתיה עכשווית. מבציר 1996 של יקב זה טעמנו Beauregard Aux Charmes שמקורו בחלק הנמוך של ורז'יסון. ליין יש צבע דבש צלול ועדין, גוף עדין עם סימני גיל קלים. חומציות נפלאה, לימון ופירות הדר, והעץ עבר אינטגרציה מוחלטת ביין: הוא עשיר, מאוזן להפליא ומענג עד הסיומת.

 

Domaine Rijckaert

יקב מעניין נוסף עם שם בלגי, ולא בכדי – האיש בלגי. הוא קונה ענבים (גם ממקומות כמו ג'ורה, ולא רק מפויי פוסה) ומייצר מהם יין. היינות מאוד מינרליים, קלים יותר מאלה של קורדייה או בורייה.

 

אפלסיון Rully (מבטאים רולי – ולא רואילי או רואי)

אפלסיון בקוט שאלונז שבו 23 פרמייר קרו'. מבחינת אדמות, יש דמיון רב בין אדמות האפלסיון הזה לאדמות של הקוט דה בון. גם פה היינות הלבנים יש בהם הרבה מאוד פרחוניות ומינרליות, אבל הצד הפלינטי הרבה יותר בולט. היינות מתבגרים היטב, ואז מגלים ארומות של חבושים, דבש ופירות יבשים. היינות האדומים מאופיינים במגוון יפה של צבעים, ארומות של פירות יער, סיגליות, ועלי ורדים.

 

Vincent Dureuil-Janthial

הילד של המחוז הוא גם הפלא של המחוז הזה. ב- 1994, כשהתחיל לעשות יין שבא מאדמת המשפחה, שגרה ברולי מהמאה ה- 13, הוא היה בן 24. ביקב מתרוצצות בימבות, ג'יפ על בטריות ותלת אופן. "אלה הבייביסיטר שלי," צוחק דוריי-ג'נתיאל, ויוצא להסביר על היינות שלו, ועל ענייני הירח.

 

ואם יש מישהו שנמצא עמוק בתוך עניין הירח, זה הוא. מלבד עבודה מאוד קשה ואינטנסיבית בכרמים (הכל "טבעי" ו"ביו דינאמי"), הוא עובד עם מיצויים ארוכים ועם תסיסות ממושכות בחביות. הכל מאוד שיטתי: שמרים טבעיים ותסיסות ספונטניות, משטר חביות קבוע: 1/3 חדש, 1/3 בן שנה, 1/3 בן שנתיים. היינות שלו שוכבים ומתישנים במשך 12 - 14 חודשים במרתף, אחר כך במשך חמישה חודשים במכלים, ואז מבוקבקים, והכל – בהתאם למצב הלבנה בשמים. אפשר להתווכח, אבל בשביל מה? מתוך יותר מתריסר דוגמאות, אחת הייתה בסימן שאלה. כל השאר היו יינות מצוינים, עגולים, מאוזנים להפליא. אם יש פה ושם מעידות, הן קלילות: אלה יינות שבכל מקרה יקבלו ציונים שינועו בין, נניח, 88 – 93 בסולם של מאה. מרבית היינות האדומים (40% מתוצרת היקב) יתחילו להפתח בעוד שלוש שנים; היינות הלבנים – בציר 2005 רק בוקבק – בעוד שנה או שנתיים. כל מה שתתקלו בו מתוצרת היקב הזה, ובודאי מ- 2005 – יהיה מצוין. המחירים נעים סביב 11 – 13 יורו. מצחיק. ויש אפילו אליגוטה אחד, לחובבי הזן. ראוי לציין פרט אחד חשוב: מרבית היינות שלו הם פרמייר קרו.

 

Montagny

זהו האפלסיון הדרומי של הקוט שאלונז. הוא מייצר יינות שרדונה בלבד, וקיבל מעמד של אפלסיון ב- 11 לספטמבר, 1936. השטח הכולל הוא 400 הקטר (4000 דונם, לערך), מהם 55% מסווגים כפרמייר קרו. 70% מהיין מגיע מ- 10 יקבים. האופי הוא של יינות מינרליים למדי, שמתאימים לדגי מים מתוקים וכיינות אפריטיף.

 

מתוך 10 יקבים שטעמתי מהיינות שלהם – סדר גודל של 30 ויותר דוגמאות, אני יכול להזכיר את היינות של Alain Roy ועל יקב נוסף, Clos Salomon. היינות לא מסעירים מאוד, טובים אבל לא הרבה יותר מזה. אפשר לאמר שמאכזב.

 

Givry ו- Mercurey

גיברי הוא בראש ובראשונה אפלסיון "אדום". היינות הצעירים מאוד טאניים בשלוש שנים הראשונות, ומתרככים אחר כך. הלבנים בעלי ארומות של דבש או לימון, וקצת פרחים מתוקים.

 

מרקוריי אדומים מזכירים קצת פטל ותותים. כשהם מתיישנים, מתווספות ארומות אדמתיות יותר, וטבק. הלבנים חיוורים עם ארומות של פרחים לבנים, שקדים ואגוזי לוז.

 

ג'יברי – Domaine Vincent Lumpp

יש שני אחים למפ, מסתבר, ואולי יותר... יינות היקב הזה אלגנטיים ועשויים היטב.

 

La Grnade Berge 2005 (לבן) - טוב מאוד, נחמד, פירותי, עם פרחים "צהובים". חומציות טובה, גוף קצת חסר. האדום היה בעל אף סגור לחלוטין, פה חלק ומאוד עדין, גוף בינוני-קל. הטאנינים היו אכן בעטניים למדי. אחרי כמה זמן התחילו לצאת ארומות של פירות יער אדומים ודובדבנים. מאוד אלגנטי, בסופו של דבר.

 

ועוד אחד: Domaine Chofflet-Valdenaire - Clos de Choue Givry 1er Cru וגם Clos Jus 2005: שני יינות מצוינות. הקלו ז'וס (אדום) בעל פה מצוין, ואף טיפה מאכזב: חומציות טובה, הרבה דובדבנים, ירקרק משהו בסיומת וטאנינים על גבול האלימות. הקלו דה שו מפגין אף דובדבן מצוין, פה טוב – מתקתק-פרי ופרחוני. מעט חומצי וטאני, אבל זה עדיין יין צעיר מאוד.

 

Mercurey

Domaine Tupinier Bautista – Cuvee Victoria 2005, היין היוקרתי יותר של היקב היה הטוב יותר. מלא פרחים סגולים, מאוד אנימלי ועשיר, עם סיומת טובה. ליקב – שותפות בן שני גיסים – גם יינות מגפנים ותיקות, שהיו מרוכזים וטובים. המחיר של הויקטוריה הוא 20 יורו לבקבוק.

 

היקב הדומיננטי מבין אלה ממרקוריי שטעמתי היה Domaine Du Meix-Foulot. הוא מנוהל על ידי Agnés Dewé de Launay, ביתו של פול דה לוניי, אותו היא ירשה בשנת 1998. דֶוֶוה מקדישה הרבה מאוד מאמץ לשיפור איכות כבר בכרם, תוך בקרה צמודה על הגידול ועל כמות הענבים. תסיסות איטיות – משהו שרבים נוקטים בו באזור זה – ויישון של 20 – 22 חודשים תוך שימוש מתון בעץ חדש (כ- 20%). התוצאה היא יינות פינו נואר עגולים ורכים יותר, מאוד נאמנים לאופי של הזן. Premier Cru Les Veleys – אדום, בציר 2005 – היה קטיפתי ואלגנטי במיוחד, עם סיומת טובה ומינרלית מעט. לא מדובר, שוב, ביינות גדולים במיוחד, אבל טובים ומהנים.

 

שגיא קופר עורך את אתר היין והאלכוהול "בקבוק ".

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מעריץ את האדמה. ז'וזף בורייה
צילום: שגיא קופר
מומלצים