בלונד פלטינה

כשקאזו מאקינו, לבושה בשמלת וינטג' לבנה וקטנטנה, התחילה לזוז בשיר הראשון, "Dr Strangeluv", נדמה היה שעל הבמה ניצבת בובת ממוכנת: שברירית, עומדת בפישוק ומניעה את הגוף מצד לצד בנוקשות, עם הקול הדקיק שלה. בהתחלה הגמלוניות הזאת קצת מביכה, אחר כך זה נהיה מהפנט ובסוף, הפישוק הזה נראה כמו הדבר הכי סקסי שראיתם בזמן האחרון.

כל תקווה לקבל מבובת החרסינה המדהימה הזאת התייחסות בהמשך, הסתכמה בשלום קטן בעברית שעורר כמובן תשואות וצרחות "קאזו ווי לאב יו", והתחושה הזאת, של קהל שבא להידלק ולהתחבר ועשה את זה רוב הזמן עם עצמו, היא אולי החוויה המרכזית מההופעה המדהימה של בלונד רדהד אתמול (ה') בהאנגר 11.

כי מוזיקה איכותית וסאונד מעולה קיבלנו וגם פרפורמנס קיבלנו, אבל מעולם לא הוגדר מעמדו של הקהל כ"צופה" בצורה יותר מדוייקת ומכאיבה. בלונד רדהד עמדו על הבמה ונתנו לקהל הישראלי בדיוק את מה שצריך. בדיוק. לא פחות, לא יותר וממש לא אחרת. 

הפישוק הסקסי (צילומים: ירון ברנר) 

כאמור, לקח להם הופעה שלמה להפשיר ולתקשר עם הקהל. ועד אז (כלומר לקראת סוף ההדרן השני) הם הגישו ביצועים מדוייקים ומרגשים של מוזיקה איכותית בסאונד מצוין, כמו באלבומים. קצת יותר מדי כמו באלבומים. בלי קאברים, בלי יותר מדי גירסאות או עיבודים מעניינים, אבל, ואת זה חייבים לתת להם, עם המון רצון טוב.

שומרים על ריחוק 

האנגר 11 היה מלא למדי. הופעת החימום הקצרה של רוקפור נגמרה בקטע ציוני עם גרסת דיסטורשן תמוהה להמנון. זו היתה הופעה סטנדרטית, די משעממת אבל מאוד מקצועית. אחרי 20 דקות עלו בלונד רדהד. כשרואים אותה על הבמה, קאזו מפתיעה עוד יותר בעוצמות קולה הגבוה שמאיים להתרסק בסוף כל שורה. אחרי שיר הפתיחה היא מפנה מקום לאמאדאו פייס שפותח את חלקו במופע עם "Spring and by Summer fall", גם הוא מהאלבום האחרון.

בסוף כולם יצאו מרוצים 

די מהר אפשר לקבוע כי בלונד רדהד מאוד מאוד מרוצים מהגרסאות המוקלטות לשירים שלהם או שהם פשוט פרפורמרים עצלנים. הסאונד שהפתיע לטובה בהאנגר העניק לשירים עוצמה נוספת אך כל תו ותו היה במקום המוכר וגם חברי הלהקה, כאמור, התקשו לפתח אינטראקציה עם הקהל.

אחרי שלושה שירים אמאדאו התקרב שוב למיקרופון ושר את "Falling man" מתוך האלבום הקודם והמצליח "Misery is a Butterfly". בניגוד לשירים מתוך "23" נראה שהם הרגישו יותר נוח לשחק עם החומרים הישנים. ביצוע של "In Particular", הלהיט מהאלבום "Melody of Certain Damaged Lemons", שהכניס אותם לתודעה בישראל, קצר תשואות, אבל חדי העין יכלו להבחין שמדובר, באופן תמוה לחלוטין, בפלייבק. רק השירה היתה לייב. מה שכיפר על היציאה המוזרה הזאת היה השיר שבא

אחריו "Melody of Certain Three", גרסת דיסטורשן חזקה ומעולה לשיר השני באלבום, שבה אמאדאו הירשה לעצמו סוף סוף להתפרק קצת.

אחרי עשרה שירים, בדיוק שעה אחרי שעלתה על הבמה, החליטה הלהקה לנקוט בתעלול ההדרן הצפוי, ירדה לקול תשואות וחזרה לעוד ארבעה שירים. מאקינו התיישבה מול הסינטיסייזר והקריאה בעברית חמודה התנצלות לקהל הישראלי: "אנחנו מצטערים שלקח לנו כל כך הרבה זמן לבוא לישראל". סלחנו.

רדהד ירדו ועלו שוב לבמה להדרן נוסף של עוד שלושה שירים, בהם "Top Ranking" המצוין ו"Silently" עם סאונד שנות השמונים הקסום. בסוף כבר היה נדמה שנפתחנו ושהם בעצמם ממש לא רוצים לעזוב, אבל אחרי הופעה של שעה והדרן של עוד שעה הם נופפו לנו באהבה, הפריחו נשיקות וירדו. נקווה שהערב בבארבי הם יהיו פחות ביישנים.