חוק הטבע מאז ולתמיד

מאות שנים, יהודים ראו בארבע ערי הקודש אשר בארץ ישראל, מושא נפש ערטילאי ובלתי מושג. כמו מחזאים כישרוניים ובעלי מעוף, הם טוו את חוטי הסיפור והקסם על אותן ערי דימיון רחוקות אשר אור וקדושה מביאות על העולם.

תהליך דומה (והפוך בתכלית) של יצירת תבנית דמיונית, אשר לא ממש מחויבת למציאות היומיומית בשטח (וזה בלשון המעטה), מבצע המחזה "חברון" מאת תמיר גרינברג ובבימויו של עודד קוטלר לתיאטרון הבימה-קאמרי. ההבנייה של חברון, כפי שהיא מועלית על הבמה, היא כנציגת הרע, הכאוס וחוסר התוחלת המוחלטים.

כך אנו מקבלים על הבמה שתי משפחות מרכזיות ובולטות בעיר, האחת יהודית (מימון) והשנייה ערבית (כנעאני), אשר האש ניתצת ביניהן. ההרג ההדדי על הבמה מתחיל בעקבות רצח יותם, בנם הצעיר של המיימונים על ידי חליל בן משפחת כנעאני. הרצח הזה גורר את ספק רציחתו ספק הריגתו בטעות של בנו הפעוט של חליל וכן את סירובן של אמהות הפעוטות שנרצחו, לקבור את גופות ילדיהן. סירוב זה מוביל להטלת קללה על ידי אמא אדמה הכועסת והנוטרת של חברון - קללה אשר מובילה למרחץ דמים בעיר שסופו אפוקליפטי והזוי.

הבניית תבנית המתרחקת מהמציאות הממשית, היא דבר מקובל בעולם התיאטרון כאשר קיים רצון להעביר בזמן הצגה קצר, דרמה משמעותית בעלת מסר נוקב. אך טכניקה תיאטרלית זו, יכולה לשמש רק כתירוץ קלוש כאשר מה שמתקבל על הבמה הוא הצפוי והידוע וכאשר שוב מתקבל מוצר, ארוז נפלא אמנם, אך כזה המזכיר מאד את אשר כבר קיבלנו בעבר.

בחברון, על פי המחזה, נעלמים אט אט חוקי הצדק הסימטריים המנסים לקבוע אמות מידה ברורות ואחידות לרע ולטוב. על פי גרינברג, אנשי חברון – חיילי צה"ל כמו גם תושביה הערבים והיהודים, מואסים בניסיון לעשות סדר בבלגאן שמתחולל סביבם: הם עייפים, מיואשים, נקמנים ומהירי חימה. אמנותיהם הדתיות מתגלות ככלי ריק וככאלה אשר אינן מסוגלות לספק תשובות למסע הקטל המתרחש סביבם.

חוקי הטבע, במקום חוקי אלוהים

אלא שבניגוד לתושבי חברון המבולבלים, למחזה עצמו מסתבר, יש תשובות ברורות. במקום שחוקי האלוהים נסוגים, לא יכול להיווצר ואקום על הבמה. וכך, את חוקי האל מחליפים חוקיה הפגאניים של אמא אדמה, אשר מציבה אמות מידה משלה למה נכון או לא נכון.

על פי אמות מידה אלו, האביב המזרח תיכוני החייכני והנעים מסתיר למעשה בחובו קללת מוות נוראה. על כן, יש לקוות תמיד וכמיטב המסורת, לכפור הזר המגיע ממרחק, שאף שמקפיא הוא, מנומס ושקול דעת הוא – ממש כמו המקום ממנו הוא בא.

לפגאניות, חוקים נוספים בתבנית החברונית של המחזה. כך למשל, כריתת עצים על ידי חיילי צה"ל (בגרזנים ואחד אחד - על פי התו"ל החדשני של ההצגה) שוות ערך בחומרתן להרג אזרחים. אצל אמא אדמה הכעוסה, ענף או ראש כרותים חד הם, ודין אחד יענה את הכול.

חוקי הטבע, אשר החליפו את חוקי האלוהים של חברון הדוויה, גם מגלים סימפטיה ברורה לנייטיבז הטבעי, ילידיה האותנטיים של האדמה, וקובעים את חוק חוט השני הסמוי של המחזה: הפלסטיני הוא בן הבית, היהודי פולש. מאות שנות מגורי יהודים בחברון ותקדימים של רצועות חוף מתנתקות, אינן מבלבלות את גרינברג ואת הסדר הטבעי והחוקים הבלתי ניתנים לעירעור המוצגים על הבמה - "מגורי היהודי הם אלו אשר מפקיעים את החיים הנורמליים של העיר הפלסטינית המסכנה "(גרינברג בראיון להארץ 21.6.07).

לרוע המזל, המבוגרים בהצגה אינם קולטים בזמן את חוקי המשחק החדשים ועל כן דינם להרוג ולהיהרג עד כלות, נחרץ. רק הילדים, בתמימותם הטבעית והמשוחררת, מבינים כי אמא אדמה לא ממש אוהבת את חברון. רגע לפני שהמסך יורד, הם מחליטים לעזוב למקום בו 'אין יריות ופצצות, כל הבתים צבועים לבן, ואפשר שם כל היום לשחות בים'. עכשיו הקהל יכול בשקט לנשום לרווחה, ובתחושת עליונות של צדק ומבלי לחרוג מחוקי הטבע החדשים, לשוב ולשתות אספרסו על חוף הים ההביל של תל אביב.