מת לחיות, הגרסה האחרונה

את ההבדל בין "מת לחיות 4” לקודמיו ניתן לנסח באופן הבא: אם שלושת הסרטים האחרים בסדרה התנהלו כמו משחק מחשב כיפי, הרי שהנוכחי הוא ספקטקולרי כ"פלייסטיישן”, הגרסה האחרונה. במהלך הצפייה בסרט שביים לן ווייסמן ("מלחמת האופל 1+2") אתה מוצא את עצמך מחפש אחר ג'ויסטיק. אפשר לנסח את ההבדל הזה גם כך: אם בפרקים הקודמים ברוס וויליס חילץ את זולתו, בסרט הזה הוא כבר מושיע בעיקר את הקריירה הקורסת שלו. במילים אחרות, זה לא סרט, זה גלגל הצלה.

סרטי המשך שנעשים בעיקר כדי לגאול את הדימוי הקופתי של כוכביהם אינם חביבים כאן. ניכר בהם שנרקחו בחופזה, עלילתם קלושה, והם נסמכים יותר מדי על תהילת העבר. בדרך כלל, אף יפריד פער ניכר בינם לבין הפרק שקדם להם (12 שנה במקרה הנדון כאן). ולו רק מבחינה זו, “מת לחיות 4” הוא בגדר הפתעה נעימה. בידור שכמה שהוא טיפשי – כמה טיפשי? ובכן, דמיינו לעצמכם את וויליס יורה, קראתם נכון, מכונית משטרה במסוק, או מזנק ממשאית דוהרת על כנף מטוס קרב מעופף, או שמא להפך – ככה הוא מהנה.

ועוד דבר: בעשור ומשהו שחלפו מאז הפרק השלישי זועזעו אמריקה והעולם על ידי אירועי 11 בספטמבר. וכך, אם הסרטים הקודמים תפקדו במין מציאות וירטואלית, כמו זו של משחקי מחשב, הסרט הזה נוגע בעצבים חשופים הרבה יותר. לא רק שמתואר בו כאוס הפוקד כרעם ביום בהיר עיר שלמה (וושינגטון הבירה), אלא שהמציאות הווירטואלית היא עתה המקור לו. ביטוי לכך מצוי בסצינה אפקטיבית שבה משתלטים ה"רעים" על לווייני השידור, ומשדרים תמונה (מפוברקת) שבה נראה בניין הקפיטול מתפוצץ לרסיסים. כוחו של הדימוי הוא כה עז, עד שוויליס וכל היתר אצים החוצה רק כדי להיווכח שהבניין עומד נכון על תילו. ב“מת לחיות 4”, על כן, יש משהו מעורר צמרמורת, ממשי מאוד, מציאותי.

הרשע הפעם הוא מעין האקר-על שמשתלט על מערכת המחשבים של אמריקה, ומפיל אותה. זה מתחיל בפקקי ענק

בוושינגטון, אך מתיימר לצבור נפח ותנופה שישתקו, בסופו של דבר, את המעצמה כולה. וויליס, כמובן, מוצא עצמו כמעט לבד מול הנבל – ויש לו גם סיבה אישית לדאגה: בתו על הכוונת של הרע – כשאליו מצטרף גאון מחשבים צעיר. הבמאי קווין סמית מגיח פה בתפקיד סופר-גיק שעוזר לצמד להציל את המצב. הרעיון הוא, שוויליס, המייצג בסדרה את האסכולה הישנה והטובה, יוכל גם יוכל להביס את פניו החדשים של הטרור ההיי-טקי, כאן בדמותו של איש אבטחת מערכות לשעבר, שבעקבות הקטסטרופה ההיא ערק אל הצד האחר (מגלם אותו טימותי אוליפנט החיוור משהו), כשלצדו דמותה המתבקשת-כמעט של אשפית אמנויות לחימה אסייתית.

מידת האקטואליות של הסרט נבחנת גם באמצעות העובדה, שאחת הסצינות הזכורות ביותר שלו היא זו, שבה משדרים הטרוריסטים אזהרה שערוכה מקטעי נאומים של נשיאי ארה"ב, מרוזוולט ועד הבן בוש. ערעורה זה של הסמכות השלטונית העליונה, באמצעות בליל של מילים שהוצאו מהקשרן, מבטא איזו תחושה שבאמריקה של היום אין לך על מי לסמוך – אלא על שובם של הגיבורים של פעם, מלפני עשרים שנה בסך הכל. להזכיר, רק לפני עשור לערך היה זה הנשיא האמריקאי שהציל את העולם כולו משואה גלובלית (ב"היום השלישי"), והשתתף במעין מת לחיות משל עצמו (ב”אייר פורס 1”).

מצד שני, שכירי ההרג שפועלים בשירותו של האמריקאי שסרח הם צרפתים. כך שאי אפשר לטעון, ש"מת לחיות" הרביעי אינו משכיל לייצר קואליציה מקיר לקיר.