הפעם באמת אני לבד. בלי חבר, בלי מחזרים
התחביב החדש שלי, איסוף מפתחות מגברים שפגשתי, לא הוכיח עצמו. לא המפתחות, ולא הגברים שבאו איתם. בלילה מצאתי את עצמי עושה ספירת מלאי. על מפתח הלב
התחביב החדש שלי, איסוף מפתחות מגברים שפגשתי, לא הוכיח עצמו. לא המפתחות, ולא הגברים שבאו איתם. הבנתי את זה אתמול, כשעמדתי מול הדלת בקומה רביעית ללא מעלית ברחוב הגלבוע. המפתח הירוק? האדום עם הראש המעוגל? השחור הקטוּם בקצה? שום מפתח לא נראה לי מתאים, הדלת נראתה לי זרה, ועוד יותר זר מזה, נראה לי הגבר שעמד מאחוריה, ממתין לבואי.
שלושה חודשים, שני אנשים שמנסים בכל דרך לגרום לזה לקרות כנגד כל הסיכויים, בעולם הדייטינג חסר הפשרות. משפט לא נכון, תנועה לא נכונה - והקשר נגמר. שלושה חודשים בהם אתה נבחן ובוחן ללא הפסקה נותן מקום של כבוד לספקות, ספקות שבסופו של דבר חורצים את דינכם.
באמת שניסיתי לבחור את המפתח שנראה הכי מתאים, אבל גם הפעם טעיתי.
ספירת מלאי: כמה חברים ערים בשעה שתיים בלילה ויכולים לשמוע אותי מקטרת. כמה שיחות שלא נענו: שניים עסוקים במסיבה, שיחה אחת לחו"ל ואחת לאמא שלי שנבהלה מהשעה. רק חברה אחת ערה. אבל פתאום לא התחשק לי לספר לה מה קורה לי בשעה כזו ולנסות לפרש כל מילה וכל אינטונציה. מילים שישוחררו לחלל האוויר ולא יובילו אותי לשום מקום בו אני צריכה להיות. גם המילים נראו לפתע מיותרות, צובעות את האוויר מסביבי בצבע מיותר. אז רק איחלתי לילה טוב.
ספירת מלאי: כמה מחזרים פוטנציאליים עוד נותרו לי. סטיב כבר נשוי, ספי עם מאהבת חדשה, גל מבין שטוב ממני לא יצא, ברק כבר לא, שחר ורון בחו"ל, לא כותבים או מתקשרים, כך שגם הם בוודאי ויתרו. כמה פניות באינטרנט לא מעניינות. בודקת את המייל לראות אם פספסתי משהו. חוץ ממייל אחד מרועי שמאחל לי שאמצא בקרוב את מפתח הלב, שום דבר אחר לא מעניין. גורנישט מיט גורנישט.
ספירת מלאי: מקרר - כמה אפרסקים רקובים ודובדבנים חמוצים. תמיד שוכחת שלא אוהבת פירות וקונה סתם, כי זה נראה נכון על השולחן. קצת מזכיר לי את הקשרים האחרונים, אוספת סתם, שיהיה משהו על השולחן, שלא יראה ריק מדי, כדי שאוכל להתבונן, להתעסק, לגעת ולהשליך לפח כשנרקב.
כמה בורקסים קפואים, חבילת ביצים, חלווה, חצי חבילת עוגיות שוקולד ובמבה. ממתי אני קונה במבה? מזל שיש במבה.
והתחושה? עמומה. כרגע עוד אין פחד או פאניקה
זהו. הפעם באמת אני לבד. לא חבר, לא מפתחות, לא מחזרים, לא אוכל, לא ספרים, לא מוזיקה, לא תוכניות בטלוויזיה, אפילו השכנים הרעשניים שלי פרשו לישון. שום הסחת דעת או בריחה. והתחושה? עמומה. כרגע עוד אין פחד או פאניקה.
תחושה חדשה עבורי. זמר הליווי הקבוע שלי לא נשמע ברקע. לא שומעת את קול הבס שלו גוער בי: "היי את, תתעוררי! השתגעת? זה נורא, את לבד, מיד לחפש מישהו, מיד לעשות משהו, להשמיד את הדממה הזו, הלחמי על חייך!".
כבר ארבע לפנות בוקר, ואני עדיין עומדת משתאה מעצמי, מה השתבש פה? מפחדת ללכת לישון ולוותר על השקט המרגיע הבלתי צפוי הזה
ספירת מלאי בפעם האחרונה ללילה זה: שש בבוקר, אור ראשון, אני, פחות פחד, יותר שלווה, התחלה של חיוך - וריקוד שמתחיל לדגדג לי בקצות הרגליים.
האימייל של שירי
לפנייה לכתב/ת 
