שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    ביבבות לא תעשה לך מלחמה
    מרוב סיפורים על פינוי פצועים, לא שמענו על משימה שצלחה. מלחמות לא מנצחים בשיחות נפש עם פסיכולוגים ועיתונאים

    אחד המיתוסים היותר נפוצים, שהתקבעו אחרי מלחמת לבנון השנייה, קושר כתרים לתפקודם המשובח בלחימה של החיילים הפשוטים ושל מפקדי כוחות הקרקע בדרג הבינוני והזוטר. האלופים, מפקדי האוגדות וחלק מהמח"טים, כך מספרים לנו, לא תפקדו כראוי - אבל רוב המג"דים, המ"פים, מפקדי המחלקות ופקודיהם נלחמו כאריות והביסו את לוחמי חיזבאללה בכל היתקלות. זה מיתוס יפה, שיש בו מעט נחמה לגאוותנו ומרפא לביטחוננו העצמי, שנסדקו באותה מלחמה. אבל זו לא האמת.

     

    התחקירים הפרטניים שערך צה"ל, אשר חלקם טרם פורסם, מציגים תמונה הרבה פחות מעודדת. המציאות היא שכמעט בכל קרב קרקעי, ברגע שבו נתקלו לוחמינו בהתנגדות - נפסקה התקדמות הכוח, המפקדים זעקו בקשר לעזרה וסיוע, והלחימה התמקדה בחילוץ הפצועים והגופות. כך היה במארון א-ראס, בבינת ג'ביל, בדבל, בעייתה א-שעב ובמקומות אחרים. המרגיז במיוחד הוא שרוב ההיתקלויות הללו היו עם קומץ לוחמי חיזבאללה, שמספרם לא עלה על עשרים. לכוח הצה"לי הייתה כמעט בכל המקומות עדיפות מקומית במספר הלוחמים ובעוצמת האש. אבל במעט מאוד מקרים בוצעה הסתערות לעבר מקורות הירי. גם לא הייתה לחימה מסודרת לכיבוש האזור שבו שהו אנשי חיזבאללה שהתקילו את חיילינו; המפקדים והחיילים זנחו את המשימה שלשמה יצאו לפעולה, תפשו מחסות וחיפו על אותם מתי מעט שחרפו נפשם, ותוך מעשי גבורה עילאיים חילצו את הפצועים, טיפלו בהם תחת אש ומשכו את גופות ההרוגים אחורה, כדי שלא יפלו בידי האויב. את המשך המשימה השאירו לכוח התגבור שנקרא בבהילות, ושאנשיו גם הם הצטרפו לפעולות החילוץ במקום להילחם על היעד.

     

    הייתי עד לאחד המקרים האלה בסוף המלחמה. אחרי שאחד המסוקים שהוביל לוחמים של הכוח שלנו הופל בטיל, נפסקה הלחימה. הכוח הלוחם שכבר היה על הקרקע, אשר מנה כמה גדודי צנחנים, קיבל פקודה להסתתר בשטח ולא להמשיך ליעדיו, אף שהיה במרחק של כמה מאות מטרים מהכפר שממנו נורה הטיל. רבצנו יומיים בין השיחים, בשעה שיחידה מיוחדת חיפשה את גופות אנשי צוות המסוק עד שמצאה את כולם. ואז, אחרי שהוכרזה הפסקת האש, שבנו לגבול עם גופת המכונאית המוטסת קרן טנדלר ז"ל.

     

    זו לא הייתה דרכו של צה"ל באף אחת מהמלחמות הקודמות, למן מלחמת השחרור ועד מלחמת לבנון הראשונה. אפילו בקרבות נואשים, למשל - בקרב החווה הסינית במלחמת יום הכיפורים, הסתערו הטנקים על המצרים החפורים בחולות פעם אחר פעם, למרות שנפגעו בזה אחר זה. רק הודות להסתערויות הללו חולצו לבסוף הפצועים וההרוגים, ונפתחה הדרך לצליחת התעלה. בכל בית-ספר למפקדים בעולם לומדים שביצוע המשימה קודם לחילוץ הפצועים והטיפול בהם. לעיקרון זה יש רציונל פשוט ובלתי ניתן לערעור: דבקות במשימה חיונית להשגת הכרעה בקרב (וניצחון במלחמה), ובלי הכרעה מהירה בזירה שבה מתנהל הקרב - גם פינוי הפצועים והטיפול בהם תובע קורבנות, ואינו מתבצע ביעילות ובמהירות. זניחת עיקרון זה במלחמת לבנון השנייה גרם לכך שבמקום להיות מלחמת מיגור הרקטות והמרגמות של חיזבאללה, היא הייתה בעיקר "מלחמת פינוי פצועים".

     

    מי שלא מאמין, שיקרא את הספרים שיצאו על מלחמת לבנון ואת אינספור הכתבות שהתפרסמו בתקשורת במלאות שנה למלחמה. לא תמצא בכל הים הזה אפילו סיפור אחד על כוח שנלחם עד שהשלים את משימתו, או על כוח חיזבאללה שהובס. אפילו בביטאון "במחנה" כל הסיפורים הם על טיפול בפצועים וחילוצם, או השתפכויות רגשניות של לוחמים אודות הטראומה שעברו כשראו את חבריהם או את עצמם נפגעים. עדיין לא הבינו אצלנו שמלחמה לא מנצחים ביבבה ולא בשיחות נפש עם פסיכולוגים ועיתונאים.

     

    אבד הכלח על ההקרבה

    אחת הסיבות העיקריות לתופעה זו היא שבחלק ניכר מהמקרים, לא הוגדרה לכוח הצה"לי משימה ברורה, או שלא נוסחה כראוי. בכך אשם באמת הדרג הבכיר. בהיעדר משימה מובנת וברורה, התעסקו הלוחמים ומפקדי השדה בדחוף - טיפול בפצועים ובהרוגים, במקום בחשוב - ביצוע המשימה. סיבה אחרת היא הרגלי הלחימה והשיטות שאימץ לעצמו צה"ל באינתיפאדה בשטחים, ואותן ניסה ללא הצלחה ליישם בלבנון מול אויב מסוג שונה לגמרי. אבל הסיבה היותר חשובה והקריטית היא שינוי בערכי הלחימה בצה"ל, כתוצאה משינוי ערכים כללי בחברה הישראלית. הקרבת הנפש של יחידים למען הקיום והביטחון הקולקטיבי של כלל אזרחי המדינה כבר אינה מובנת מאליה כפי שהייתה בעבר. הניצחונות ב-67' וב-73', כמו גם השלום עם מצרים וירדן, נטעו בקרב אזרחי ישראל תחושה שאין עלינו איום קיומי של ממש, ודאי לא מצד קבוצה חמושה כמו חיזבאללה. ואם אין איום קיומי, אין טעם בהקרבה למען ביצוע משימה צבאית.

     

    גם הלחימה בשטחים, שנתפשת בעיני רבים כ"מלחמת שלום ההתנחלויות

    ואכיפת הכיבוש", מכרסמת בהתמדה ובשיטתיות במוטיבציה של החיילים. פיגועי ההתאבדות באינתיפאדה השנייה שינו משהו בתחום זה, אבל לא מספיק. והעיקר - שמירה על שלומם וחייהם של "הילדים" במדים הפכו לערך עליון, שהאליטות החברתיות והתרבותיות מטפחות בהתמדה בסיוע התקשורת. ערך זה, ו"תרבות היבבה" שהתקשורת מטפחת לצרכי רייטינג, גוברים על כל ערך אחר. ודאי על ערכים כמו הקרבת הנפש למען הכלל, שנתפשת כעניין מיושן שאבד עליו הכלח.

     

    זו למשל הסיבה לכך שהממשלה אינה מעזה כעת לעשות את מה שנדרש כדי להפסיק את ירי הקסאמים לעבר הנגב המערבי. ילד שחי שנים בפחד-מוות בשדרות המופגזת, או אזרח הנהרג מפגיעת רקטה בחיפה, שווים פחות מ"ילד" במדים, שנפילתו בקרב או בשבי הופכת לאסון לאומי. סולם הערכים המעוות הזה מחלחל לצה"ל ולמפקדיו, שהמשפחות השכולות והביקורת בתקשורת הפכו אצלם לסיוט קבוע.

     

    מאז המלחמה פועל צה"ל במרץ לתיקון הליקויים הטכניים והמקצועיים שהתגלעו. אבל בכך לא די. עד שהחברה בישראל לא תבין ותטמיע את ההכרה שהאיסלאם הקיצוני חדור המוטיבציה הפנאטית הוא סכנה קיומית, שעימה צריך להילחם ולהקריב ללא פשרות - לא יוכל גם צה"ל להביא לשינוי ערכי הלחימה בשורותיו.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים