לאן נעלם האינסטינקט האימהי כשצריך אותו?

כשהיתה בתי הבכורה בת שנתיים וחצי, שיחקה יום אחד עם חברה הטוב גלעדי, בחורצי'ק שהיה צעיר ממנה בכמה חודשים. גלעדי ניסה להשחיל טבעת על גבי מוט ונתקל בקשיים. מחמת התסכול פרץ ביבבות.

בתי נחלצה לעזרתו ובלי לחשוב פעמיים הרימה את חולצתה כחולצת שד, קירבה את ראשו אליה באסרטיביות והציעה: "בוא גלעדי, רוצה לינוק ציצי?"

גלעדי שהיה גם הוא בן יחיד באותו שלב הגיב בתדהמה מוחלטת. המחווה הזאת לא אמרה לו כלום. אדיש לציצי שנחשף מולו חזר מיד אל עמדת המשחקים. אבל בתי לא נעלבה כלל. היא שלחה מבט סוקר על סביבותיה, תפסה את פו הדב, הצמידה אותו לחזה והכריזה: "טוב, אז אני אניק את פו" (כנראה היה לה גודש...).

ילדות משחקות בלהיות אמא. זה ידוע ומוכר, אך מה שהפתיע אותי היתה הטבעיות המוחלטת של התנועות שלה כמיניקה מוסמכת (ובאותם ימים, בהם התגוררנו בצרפת, מנותקים מ"השבט" של הבית, לא היו סביבנו תינוקות כמעט בכלל, כך שזה לא שהיא חיקתה מישהי מעולמה הקרוב).

הרגשתי כאילו באמצעות המחווה הזו היא מוסרת לי דרישת שלום משרשרת של אמהות וסבתות שקדמו לה בעולם והורישו לה משהו, איזה אינסטינקט אימהי שהיא עצמה עוד כלל אינה מודעת לו.

שיעור לאמא הטרייה

אבל איפה היה האינסטינקט הזה כשאני חיפשתי אותו בבהילות, שנתיים וחצי קודם לכן, יומיים-שלושה אחרי לידת בתי הבכורה? אני זוכרת תמונה הזויה שלי מתרוצצת במסדרונות בית החולים, כאובה מהתפרים של הניתוח הקיסרי שעברתי, ודוחפת עגלה קטנה שבה שכבה התינוקת שלי מצווחת עד לב השמים.

לא הסתדרתי עם ההנקה, הכול כאב, היא נותרה רעבה. רצתי "לשיעור מודרך" של הנקה. כשפתחתי את הדלת ניגלה לעיני מחזה סוריאליסטי. ישבו שם עשרים נשים. כל אחת שלופת-ציצי מול תינוק מצווח משלה, ובמרכז החדר יועצת הנקה שמתרוצצת בין הנשים כמו לוליין בקרקס, שמנסה לתפוס עשרות כדורי גא'גלינג בו זמנית. הרגשתי פאתטית, אובדת עצות - זה לא מה שהבטיחו לי. אמרו שיחד עם התינוקת תיוולד גם איזו ידיעה פנימית, תיוולד מיידית גם האמא.

מדברים הרבה על האינסטינקט האימהי הזה, וקצת פחות על כל הדברים שמפריעים לו להתגלות. בכלל, אינסטינקט היא מין מילה כזו שנושאת בחובה משמעות של "התגובה הנכונה", "הידיעה הפנימית שאינה זקוקה לאישור מבחוץ" – כל מה שמנוגד למילים מבוכה ובילבול – שבחיים האמיתיים מאפיינים את ההורות לא פחות מאשר האינסטינקטים.

מדברים קצת יותר מדי בשבחו של האינסטנקט הזה ואז, כשאת עצמך הופכת לאמא לראשונה ומגלה שהוא לא ממש נגיש לך, את נבהלת.

לא כל אינסטינקט הוא טוב

אז איפה איפה הם כל האינסטינקטים ההם? מה אם כן מפריע לאינסטינקטים שלנו להוביל אותנו כאמהות מהיום הראשון? קודם כל, האינסטינקט הזה צריך אקלים מסוים סביבו. באקלים השבטי, שבו נשים הוכשרו להיות אמהות מילדות, הן ראו סביבן איך זה נעשה. תינוקות הם חלק בלתי נפרד מחייהן של ילדות וכאשר מגיע תורך להפוך לאמהות יש להן הרבה שעות צפייה.

אצלנו, בחברה המערבית בעידן המודרני, זה נוחת בהפתעה. לא כולנו עשינו ביבי סיטר מגיל צעיר, לא לכולנו היו בבית אח או אחות צעירים בהרבה וזכרנו איך לחתל. רובנו הכשרנו את עצמנו לתפקידים אחרים. מבחינה מקצועית, חברתית, וזוגית והיינו עסוקות מאוד בצדדים האלה ולא עשינו שום קורס הכנה לאמהות, לא באקדמיה ולא בפועל.

ויש עוד משהו שאני רוצה לומר דווקא בגנות ההערצה הזאת של האינסטינקט. כמו יתר התגובות ה"לא מודעות" שלנו, לא כל התגובות האינסטינקטואליות הן טובות ונכונות. גם זעם ואימפולסיביות הן תגובות אינסטינקטואליות ודווקא את אלה צריך מאוד ללמוד לרסן בהורות.

בקיצור, חשוב לא להפוך את ה"אינסטינקט האמהי" הזה לאיזה רודן פנימי שאם אנחנו לא מרגישות אותו, אזי נכשלנו כאמהות. מותר להתבלבל, להיות נבוכות, להתייעץ, לשאול ולפתח בהדרגה את השרירים האימהיים.

בכל אחת מתפתחת אמא אחרת

עכשיו, ממרחק של כמה שנים ושלושה ילדים, אני יודעת שיש בהורות גם לא מעט תגובות שנולדות מאינטואיציה ושאם אנחנו מקשיבים טוב טוב לעצמנו ולילדינו נדע לפעול נכון ברוב המקרים. אבל היכולת לפעול על פי האינטואיציות האלה, הידיעה הפנימית, לא נולדת עם תקיעת החצוצרה של המיילדת וברכות המזל-טוב בחדר הלידה. אלא לאט לאט, בשלבים.

יש בהורות מרכיב גדול של למידה. מתוך הניסיונות שאת עושה, מתוך הטעויות ותיקונן, מההתבוננות שלך במה שאחרות עושות, מריגול ומחיקוי.

כל אישה חווה את זה אחרת. יש נשים שמאוד מהר מרגישות שהן עושות את התנועות הנכונות. הן אשפיות בלרחוץ, לחתל, להרדים תינוק. ויש אחרות לעומתן, שהן לגמרי מסורבלות בהתחלה.

יש נשים שנבהלות מאוד מגודל האחריות, ונכנסות לפאניקה של: "אני רוצה את החיים שלי בחזרה..." ויש לעומתן את אלה שתולות על עצמן מנשא וקורנות מיד מארשת של "הצטרפתי לעקרון הרצף"... אין סוף לוואריציות, ובקרב כל אישה, מתפתחת ה"אמא" בקצב ייחודי ובדרך מאוד אישית.

"את עושה אותי אמא", שרה יהודית רביץ בשירה היפה, ואכן, את עושה ילד והוא עושה אותך אמא. את מכניסה אותו לעולם בבת אחת, במהלך דרמטי, אבל הוא מצדו הופך אותך לאמא בתהליך איטי, מורכב ועדין.

ההתפתחות הפסיכולוגית שלך מתרחשת במקביל ובדיאלוג עם התפתחותו וצמיחתו של התינוק שלך. את מתבוננת באינסטינקטים שלו שמתפתחים והוא לאט לאט, מחבר גם אותך לידיעות הקדומות שהועברו לך על ידי שרשרת האמהות שלך, וניתנו לך על ידי הטבע.

הוא מחזיר לך את מה שידעת כשהיית בת שנתיים וחצי והנקת את פו הדב...

• שירלי יובל-יאיר היא אמא לשלושה, פסיכולוגית, מוזיקאית, מחזאית ומחברת הספר "על החיתול ישבתי ", הוצאת מטר.
  

לכתבות הקודמות בסדרה:

• לפעמים הם פשוט זקוקים לקצת בכי וצרחות
• תודה על האחות הקטנה, אבל אני ביקשתי כלב
• עצמאות של ילדים: שלב אחר שלב
• "אמא, משעמם לי". למדו את הילדים להשתעמם בכבוד
• על משטח ההחתלה. שימו את עצמכם במקום התינוק
• כך תגלו מה מציק לילדה שלכם
• תשחררי את הילד. הוא רק הולך לגן
• סמכות הורית. מי האישה הזו שהפכתי להיות?
• אישור מרופא: מותר להורים לעשות טעויות
• הקסם שיעזור לתינוק שלכם להירגע
• חדש! בייבי פרויד - החודשים הראשונים על ספת הפסיכולוג
• למה אין לתינוק הזה הוראות הפעלה?