הריקוד המושחת של קובה

את הוואנה עזבנו לבארקואה, עיירה שקטה שנגמרת בהליכה ושתושביה נעימים במיוחד. אבל זה היה רק השקט שלפני הסערה, כי מכאן ואילך היה הטיול כולו בקצב הסלסה.

בבארקואה נפלנו על קאזה מדהימה: פינת אורחים, מקרר צמוד, כיסוי סאטן למיטה. ממש צימר. וזה עוד לפני שהזכרתי את הנוף מהמרפסת. מצד אחד יער עבות, מצד שני הים הקאריבי. במיוחד התחבבה עלינו מנהלת משק הבית, אישה מקסימה בשם חולייטה, ששורשיה האינדיאנים ניכרים בה. תמיד חייכנית ונמרצת, תמיד מפנקת. רק בעיה אחת, היא לא מבינה מילה באנגלית, מה שהביא אותי להחלטה גורלית – ללמוד ספרדית.

יש בעיר מסיבה

שבת בערב הוא הזמן החגיגי יותר בשבוע בקובה. הרחוב בברקואה הומה אדם,

 דוכני אוכל ולהקות רחוב מנגנות. אם תצאו מוקדם מספיק תספיקו להגיע לכנסייה שבכיכר, בה נערך טקס דתי עמוס משתתפים, ששרים בהרמוניה מעוררת התפעלות. אנחנו התיישבנו לנו בקיוסק סמוך וביקשנו לימונדה. ניכר היה שזה לא בדיוק בתפריט, אבל המוכר היה כל כך מלא שמחה ונכונות לקראתנו, וברוב תושייה הגיש לנו לימונדה שמימיית, טרייה, מלימון שרק נקטף מהעץ ודבש היישר מהכוורת. עד מהרה גדל מעגל הלקוחות והמוכר המשיך להנפיק לימונדה בקצב.

משם המשכנו למועדון "לה טראסה" (la Terrasa). המקום מכוון בעיקר לתיירים אבל יש בו הופעות אתניות מושקעות למדי, ולאחריהן ריקודים אל תוך הלילה. צעירים קובניים מיטיבי סלסה יזמינו אתכן הבנות לרקוד, חלקם אף עשויים לדבר על אהבה. באופן כללי צריך לקחת הרבה אוויר - הקובנים אוהבים לדבר, אבל אחרי כמה כוסות מוחיטו, למי איכפת.

יש כמה מסלולי הליכה בברקואה. אחד מהם עובר בכפר דייגים קסום מרחק הליכה מן האצטדיון המקומי. בכפר מתרוצצים "ילדי טבע" יחפים וחצי ערומים, רוכבים על אופניים שגדולות על מידותיהם, ומבקשים או מוכרים מסטיקים. בדרך נתקלנו גם בטווסים, תרנגולים, גדיים וחזירים, וכן בחיזיון מקומי ייחודי - ייבוש כביסה על גבי שיחים.

אם תרצו משהו יותר הרפתקני באזור מצאו לכם מדריך מקומי, למרות שבעיקרון אסור למקומיים להתרועע עם תיירים. אנחנו מצאנו את ויליאם ורוברט, שני בחורים עדיני נפש ומלאי קסם שעשו את המסלול בקלות עם סנדלים מרופטות, קטפו לנו קוקוסים בצידי הדרך והכינו עבורנו צמידים מקוריים מצדפים קאריביות. ההמלצה שלי, חפשו אותם!

ריקוד מושחת

עזבנו בקושי את ברקואה, לעבר מי שהייתה פעם בירתה של קובה, סנטיאגו דה-קובה, ובקיצור סנטיאגו. המקום בו כדאי להתחיל בסנטיאגו הוא כיכר סספדס, המטופחת והירוקה, שלעת ערב מוארת להפליא. את הכיכר מקיפים בניינים ישנים ששומרו - אחד מהם הוא מלון "קאזה גראנדה", שהכי כיף זה פשוט לשבת בבר-קפה שלו, להזמין מוחיטו, לקשקש עם תיירים אחרים, להשקיף על הרחוב וליהנות מהחיים.

סמוך לפארק סספדס יש בית ספר לריקוד, בו התחלתי את שיעורי הסלסה שלי. בימי השיעור נטפתי מים, כי מזגן כמובן אין, אבל המדריכים כל כך טובים שגורמים לפרטנר להרגיש שהוא טוב בעצמו. והכל על סף המאולתר - מאוורר, רדיו טייפ, כיתה פנויה, ומצד שני קצב, מוזיקה ואושר גדול.

על גבול המאולתר. שיעורי הסלסה שלי (צילום: מיכל מרגוליס)

אגב, המוזיקה והסלסה כל כך זמינים בקובה. בוקר אחד, כאשר הלכנו בעקבות הלונלי פלנט בעיר, הגענו לבניין עם מרפסת שפונה לים, שבה התאמנה להקה. הזמרת החזיקה תינוק ביד אחד, פרקשן (מן כלי הקשה מלא אורז) ביד השנייה, ושרה. אחד מ"כוכבי הלהקה" היה סבא חביב, שרק ראה אותי מתחילה לזוז לקצב המוזיקה, וישר נידב עצמו כבן-זוג, כאילו אומר, לא יכול להיות שמישהו פה רוצה לזוז ולא עוזרים לו.

בסנטיאגו אסור לפספס את "קסטליו דל מורו" (Castillo del Morro), מבצר גדול ומרשים עם נוף מרהיב של המפרץ, שנבנה ב-1643 להגנה מפני פירטים, ובמאה ה-19 שימש גם ככלא ללוחמי העצמאות הקובניים. אגב, בסנטיאגו בכלל, ובמבצר בפרט, חם מאוד. השתדלו לתכנן את הגעתכם לקראת שעות הערב.

מפרץ סנטיאגו יפהפה (צילום: מירב חג'ג')

מים מחבקים

התחנה הבאה היתה טרינידד - עיר קטנה, שרחובותיה הראשיים מחודשים, שמורים יפה וצבעוניים. מוזר שבמהלך היום לא ממש רואים אנשים ברחובות וגם לא יותר מידי תיירים.

אבל פתאום, לעת ערב, כשמגיעים לקאזה-דה-לה מוסיקה ההומה, מתמלאים

 תדהמה מהנוכחות, האווירה והמקום. ההופעות שם משובחות, ואם יתמזל מזלכם תוכלו לראות מחול אפריקאי מהפנט, פראי ואנרגטי. מלבד זה, יש בטרינידד אטרקציה בדמות מועדון שנמצא בתוך מערה. קצת מייאש לטפס אליו בלילה בחושך, אבל מדובר במקום לא שגרתי, וכרגיל בקובה, צפוף ולוהט.

מה שהופך את השהייה בטרינידד לאיכותית במיוחד הוא החוף הקסום "אנקון" (Ancon), שנמצא במרחק 20 דקות נסיעה במונית. נקי, נטוע דקלים, עם מים צלולים בטמפרטורה מחבקת. בעיירה יש גם שוק משגע, מלא פיצ'פקעס. טיפ לנשים: סוחטי מחמאות במיוחד הם הצמידים והטבעות שעשויים מקוקוס.

סצנה לוהטת

מטרינידד שמנו פעמינו לתחנה האחרונה בטיול, ויניאלס. זוהי עיר כפרית מוקפת הרים במחוז פינר דל ריו שבמערב האי, אשר הטבע בה מאוד זמין, גם בנופיו גם בבעלי החיים. גם מזג האוויר במקום, קריר וגשום לעיתים, לא מאוד אופייני לקובה.

סצנת הסלסה בויניאלס מעוררת קנאה והורמונים. הקאזה דה-לה מוזיקה נמצאת בתוך טברנה, והריקודים פשוט מהפנטים. במיוחד ה"רגאטון", סגנון ריקוד חושני בו מצמידים מפשעה למפשעה. עד שמסמיקים. מענגים במיוחד הם מעגלי ה"רואדה", סגנון סלסה ובו רקדן מוביל שקובע איזה תרגיל מתבצע בכל רגע, ולפי קריאתו עוברות בנות-הזוג במעגל לבן הזוג הבא בתור (ההוראה בספרדית: dame una). תנועות הריקוד כל כך עגולות, כל כך מקצועיות, עד שאי אפשר להפסיק להסתכל.

אגב, בקובה כולם רוקדים – שמנים, רזים צעירים וזקנים, כולם זזים בקלילות מעוררת קנאה והשתאות. בכלל, סלסה צריך רק לדעת, וכל היתר לא משנה.

ומילה אחרונה על הרפובליקה הקומוניסטית שתוחמת את הים הקאריבי. אם קומוניזם הוא עולם הולך ונעלם, סעו לקובה כדי לראות איך הוא משתלב בשפה שהיא כל כך רכה, חופשייה ומתנגנת, באנשים עם אגן ירכיים כל כך גמיש, במדינה מוקפת ים, שהשמיים בה כחולים כמעט תמיד.