מחדל יום כיפור של שטעטל ההיי טק הישראלי

לפני עשור החלה המהפכה העסקית של Web 1.0. זה קרה בשנת המפנה 1997 שבה התרחשו שלושה אירועים מכוננים:

1. סטיב ג'ובס חזר לאפל וכרת ברית (זמנית) עם מיקרוסופט, כדי להחזיר במהירות את עצמו ואת אפל לצמרת העסקית והניהולית.

2. החברה Excite, שהייתה המתחרה של יאהו, נמכרה ל-AT&T בסכום הלא יאומן אז של שבעה מיליארד דולר. מדהים, אבל באותו שבוע גם וולבו נמכרה לפורד באותו סכום של שבעה מיליארד דולר.

3. הופיע ספרו המהפכני של קלייטון כריסטינסן "דילמת הממציא", שטען שדווקא ניהול טוב והקשבה ללקוח מהווים גורם מסוכן בשוק מהפכני-ביזורי. שכן בשוק של עגלונים בו מופיעה טכנולוגיה של מכונית, ההקשבה לנוסעי המרכבה והניהול הטוב של מרכבת הסוסים, לא יעזרו במאומה כדי לפתור את בעיית אי הבנת הטכנולוגיה החדשה ומודל התחבורה החדש. מאז הספר נמכר בלמעלה מחצי מיליון עותקים.

אשתמש בשלושת האירועים הללו כדי לנתח את הכישלון המתמשך של ההייטק הישראלי כולל: קרנות הון סיכון, "גורואים" שמשום מה לא הצליחו לשכפל את ההצלחה האחת והיחידה שלהם כמו יוסי ורדי וגיל שוויד, הבירוקרטים חסרי כל ההבנה של המדען הראשי במשרד התמ"ת, אירועי שטעטל סגור כמו "כנרנט" ועוד.

כוונתי לכך שלא הופיעה בחמש השנים האחרונות שום הצלחה ישראלית בסדר גודל של Flickr,Del.icio.us.YouTube, MySpace או גוגל בארה"ב וחברות אירופאיות מפינלנד, שבדיה, צרפת ובריטניה כמו: Skype, Phone, Kazza, Habbo, Joost, Bebo, ועוד.

משלושת האירועים המכוננים הנ"ל אסיק ארבעה תנאים להצלחה אינטרנטית בשנים הקרובות. תנאים אלה מצריכים יציאה מהשטעטל הישראלי הסגור בין רמת אביב להרצליה (וריאציה על דברי שי אגסי שדיבר על גטו ההייטק הישראלי): הבנת תרבות הביזור של דור ה-Y, הבנת הגלובליזציה והרב-תרבותיות, הבנת השינוי שעולם ההיטק עובר מתוכנה וטכנולוגיה לתרבות ולתוכן.

השטעטל רוצה שליטה, אבל הצרכנים רוצים פתיחות

ייתכן שהרקע הצבאי של כל רבים מבוגרי 8200 פעל לטובתם בעידן הקדם אינטרנטי של אלביט ואלרון וסייטקס, ובעידן Web 1.0 של צ'ק פויינט. אבל השליטה והשושואיות של מערכות הביטחון לא מתאימים לפתיחות ולשקיפות של עידן הרשתות החברתיות, הדירוג השיתוף והאגרגציה.

אריק צ'רניאק, היזם של "ה-YouTube הישראלי", MetaCafe, קיבל במה רצינית בעיתון הכלכלי החשוב בעולם "האקונומיסט", שם הוא סיפר שצריך להיות "אגרסיבי כמו טייס קרב". הוא פיספס את ההזדמנות מתוך אי ההבנה של תרבות דור ה-Y. הוא עוד הוסיף ואמר שהיתרון של MetaCafe זה "השליטה על האיכות". אבל זה בדיוק מה שדור ה-Y, של הוויקי ושל הווב 2.0 שונא, כמו שאמרו הפינק פלוייד: We don’t need no education, We don’t need no thought control".

אנשי תקשורת ואקדמיה מסוגו של דב אלפון שמספידים את ווב 2.0 תורמים גם הם לאי ההבנה של העומק של הצדדים התרבותיים, הערכיים והעסקיים של המהפכה ורואים רק את מבנה השטח השיווקי-טכנולוגי ולא את מבנה העומק התרבותי.

השטעטל לא אוהב רב תרבותיות

הישראלים עדיין תקועים בתרבות הריכוזית הבולשביקית של המודרניות. אבל מעבר לעניין השליטה שדנתי בו בסעיף הקודם, יש את עניין הרב-תרבותיות המבוזרת והפוסט-מודרנית. אנו חיים בעולם שטוח כדברי תומס פרידמן. השטחיות נובעת גם מהאינטרנט וגם מהגלובליזציה. סין והודו לוקחות את הבכורה מאירופה ומאמריקה.

מכך נובעת איסטרטגיה דו שלבית: בעשור הקרוב עד 2017, יש צורך בהתמקדות ביתרונות הליבה של ישראל. סין הופכת להיות פס הייצור הגלובלי והודו הופכת להיות מרכז שירות הלקוחות הגלובלי. במצב זה יש ללמוד מהכישלון המתמשך של מוטורולה ומההצלחה המטאורית של אפל. בעשור הבא שאחרי 2017 סביר להניח שהודו וסין ישתוו לארה"ב ואירופה ואז יהיה צורך בפתרון חדש.

השבוע מוטורולה התדרדרה מהמקום השני למקום השלישי בין ספקיות מכשירי הסלולר. בעוד שבאפל שולטת תרבות עיצובית, במוטורולה שולטת תרבות הנדסית. מהנדסים הם סחורה שכל אחד יכול לחקות. סין והודו יכולים לספק בדיוק אותה רמה הנדסית, אבל ברבע המחיר.

לכן בטכניון בחיפה, בת"א, ובבאר שבע, היו צריכים לעבור כבר לפני עשור ללמד מהנדסים פילוסופיה, ספרות, אמנות, עיצוב, ולימודי דת - ה-iPhone וה-iPod הם פטישים אליליים וקמעות דתיים לא פחות מאשר טכנולוגיה! לכן בחוגים למנהל עסקים ובטכניונים היו צריכים ללמד מיומנויות יסוד חדשות כמו: יצירתיות, חדשנות, רב תרבותיות, גלובליזציה, תרבות דור-Y, תרבות הבייבי-בומרס, עתידנות, אוואנגליזם, חיזוי טכנולוגי ועוד.

השטעטל תקוע בחיפוש מודל עסקי. אבל לעולם לא יהיה מודל עסקי חדשני

כל קרנות הון הסיכון והסטארטפיסטים מרמים זה את זה כשהם מדברים על מודל עסקי. לגוגל לא היה שום מודל עסקי, אבל היה להם פתרון מבריק לבעיה אמיתית. כך גם לגבי Digg, Skype, Second Life, ו-Facebook. כשיש מודל עסקי אין חידוש וכשיש חידוש אין מודל עסקי. חדשנות דיסרפטיבית (משבשת) ומודל עסקי הם שני מושגים הסותרים זה את זה.

כשיש למוצר או לשירות מודל עסקי, כולם יכולים לחקות אותו, אבל אז הוא סחורה, כמו מאפיית פיתות או כמו חיבור רכיבי מחשב בתוך פח, הנקרא מחשב שולחני. קרנות הון הסיכון בישראל, האנג'לים והבירוקרטים הארכאיים של המדען הראשי בישראל, זורקים את כספם כבר כמה שנים על סטארטפים חסרי השראה שאין להם שום סיכוי להצליח בעולם.

לפני כחודשיים בכנס "Software 07", ישבתי בקבלת הפנים של ערב הפתיחה ושוחחתי למשל עם מנהל קרן הון סיכון ואחד הסטארטפיסטים שלו, על השקעה במיזם שמגלה תובנות עסקיות מתוך בסיסי הנתונים של הארגון. הסטארטפיסט כלל לא ידע על כך שמזה לפחות עשר שנים קיים התחום של "ביזנס אינטליג'נס", וחשב שהוא חדש בתחום.

אפל, לעומת זאת, היא חברה "זקנה" שהיא גם בו זמנית "סטארטפ סידרתי" שממציאה את עצמה מחדש. היא לא מחפשת מודל עסקי. היא גם לא שואלת את הלקוח ולא מפעילה קבוצות מיקוד. קבוצות מיקוד והסכמה עם הלקוח, כמו מודל עסקי, הם סחורה, ללא שום יתרון תחרותי. אפל לא שואלת את הלקוח אבל היא לומדת למה הוא זקוק. לכן אפל לא נופלת במלכודת של "דילמת הממציא" של כריסטנסן הנ"ל.

השטעטל עדיין חושב שאינטרנט הוא תוכנה, אבל עברנו לתוכן ולתרבות

הגל השלישי הוא חברות תוכן, תרבות, עיצוב, אופנה, דמוגרפיה. חומרה ותוכנה הם סחורה שעדיף להשאיר אותם בשנים הקרובות להודים ולסינים. בשנה הקודמת פגשתי בכנס בלונדון את מנכ"ל משרד התמ"ת של אירלנד. הוא אמר לי "זה טוב שאתם פותחים עוד מפעל חומרה של אינטל בישראל (Fab 28), אבל אנחנו כבר הבאנו את מרכזי אירופה של גוגל ויאהו לאירלנד, ועתה אנו מתכננים להביא אלינו ומחפשים את המובילים העולמיים בתחומי הבינה המלאכותית, הביוטכנולוגיה והננוטכנולוגיה" (Web 3.0, Web 4.0).

אבל ישראל לא מצליחה לייצר גל שלישי של "ספינות דגל" בסדר גודל של סאייטקס וצ'קפויינט. אמדוקס מדשדשת עם שווי שוק של כששה מיליארד דולר. קומברס נלחמת על קיומה עם מנכ"ל חדש ותוכנית הבראה (כארבעה מיליארד). צ'קפויינט לא הציגה שום מוצר משמעותי חדש מאז הפיירוול וה-VPN שלפני שנת 2000 (כחמישה מיליארד), ולא מבינה את דילמות ההבטחה בעידן ה-Web 2.0 והאנטרפרייז 2.0. מרקורי נבלעה ב-HP הגלובלית, לאחר הסתבכות מהסוג של קומברס ורכישתה ב-4.5 מיליארד דולר.