תסתכלו להם בעיניים

לו הייתי קוראת בת 13, חובבת ספרים עם ותק-קריאה של שש-שבע שנים, הייתי רוצה מאוד להיפגש עם נציגים של הוצאות לאור, להושיב אותם ליד שולחן אחד ולומר לכו-לם בערך כך: תגידו, אתם לא רואים שאתם מעליבים אותי?

אני מניחה שכמה מהם היו מגרדים בפדחות וממלמלים קצת על מצבה של הספרות לנוער: קודם כל, "נוער" הוא קטגוריה אמורפית בחייהם של בני אדם, מבחינת המו"לים מדובר בבני 12-16, הם בעייתיים נורא, רובם לא קוראים, צריך לספק להם מגוון של ספרים שמתאימים לחייהם, קשה לעשות את זה, כולנו מחפשים את ההארי פוטר הבא ולא כל כך מוצאים – והאמת? אין לנו מושג ירוק מה הם יכולים, רוצים ויודעים לקרוא.

את המשפט האחרון, כמובן, לא יעזו לומר לבת השלוש עשרה. הם יארזו אותו במלים אחרות ובמיזמים כלכליים שנועדו לברר מה היא רוצה: מו"לים אמריקניים, בשוק גדול שבו ההשקעות הן עצומות והסיכויים לנפילה – גדולים אף הם, מעסיקים בצד הלקטורים הבוגרים ועורכי הספרים נשואי-הפנים גם קבוצות מיקוד של בני נוער, שאמורות להחליט אם עוד עלילת התאהבתי-בחנון או בכיתי-כשהורי-התגרשו תרגש את קהל היעד שלהן.

תראו קצת טלוויזיה 

בישראל אולי לא כדאי להשקיע בקבוצת מיקוד, אבל לפחות שתי הוצאות גדולות סבורות שאפשר ורצוי להשקיע ב"קהילת קוראים", פטנט אינטרנטי שיאחד חובבי-ספר בגילאים הנכונים ויאפשר לבעלי המאה והדעה לעקוב אחרי אהבותיהם וטעמם, העדפותיהם והשנאות שלהם. זה ייעשה מתוך תקווה לקלוע לטעמם של הקוראים הללו ואחרים בעתיד – או לפחות מתוך רצון כן לשווק את מה שכבר נמצא על המדפים.

בשבתי כאותה קוראת היפותטית, הייתי מציעה להם, ראשית, להפסיק להתבונן בי מלמעלה – ולפתוח טלוויזיה בערוץ מסחרי. ולבלות שם איתי, כפי שאני ובני גילי מבלים, בפריים טיים שלכאורה כולו מיועד למבוגרים – אבל בעצם מכוון ל"כל המשפחה". בערוץ כזה, אמריקני או ישראלי או יפני, באמת לא חשוב היכן בעולם, אני צופה בשקיקה בסיפורי אהבה וזוגיות, בדילמות רגשיות גדולות של בוגרים, באסונות איומים ובהתרחשויות שלא היו נחשבות ראויות למתבגרים לפני שלושים שנה. מה לעשות שהזמנים השתנו, ומה לעשות שעולמם הספרותי של בני נוער צריך להשתנות בהתאם?

הרי הם לא מטומטמים. הם יודעים להעריך איכות כשהם נתקלים בה, והם לבדם יודעים בדיוק גמור מה נכון ומה לא נכון לחייהם. זה לא היה משרד החינוך שהפך את "מישהו לרוץ איתו" להצלחה היסטרית.

זו היתה הכתיבה המשובחת שלא זילזלה לרגע בקוראים, זו היתה עלילה הסוחפת כל כך בשל הרלוונטיות המוחלטת שלה לפרק-חיים בו סמים, בתים הרוסים, אהבות מהוססות ,חלומות על חיי עצמאות ופחד עצום מכל אלה מעסיקים את הנפש בעוצמה ובחריפות שכבר לא יהיו שם בעוד כמה שנים. אבל למה יש רק מישהו אחד לרוץ איתו?

מדוע – הייתי שואלת את המו"לים – אינם פונים בצורה מאורגנת לסופרים רציניים ובעלי שיעור קומה, ומסבירים להם שאנחנו זקוקים בדחיפות לסיפורת מעולה, פרי עטם של יוצרים טובים ומוערכים, ואיננו מוכנים להסתפק בתחליפים נוסחתיים שאולי מדגדגים את דמיוננו, אבל לא מותירים שם רושם עז?

כי הרי רוב ההיצע שמנחיתים עלינו (בצירוף העידוד לקרוא כדי להיות משכילים יותר, או מצליחים יותר או משהו) מתחלק לשלושה חלקים בלתי שווים של בינוניות: ספרי-יחסים, כאלה שפונים בעיקר לעלמות בנות 13 כמו ההיפוטתית, פנטזיה – שאמורה ללכוד את דמיונם של בנים ובנות גם יחד, וספרי-תיכון, ספוגים בהתרחשויות רומנטיות משעשעות ונמתחים כמו מסטיק, וגם זה לבנות. הרפתקאות? כמעט יוק, כאילו שגדלנו מדי. בלשים? לא, זה מתאים יותר לחבורות של ילדים. דילמות מוסריות? כמעט שאין, כי בני נוער לא אמורים להתעניין בכגון אלה. רומן היסטורי? רק אם הוא ציוני מאוד, נוטף לאומיות מעיקה וערכים מוספים האהובים כל כך על קריקטורות-של-מורות. ומעבר לז'אנרים, מתי לאחרונה יצא לכם לקרוא ספר שחוצה את גבולות הגיל והוא פשוט משובח בזכות עצמו, פשוט בזכות אמנות הכתיבה שלו?

הכל ראוי

בשנה האחרונה קראתי המון ספרי-נוער. לבד מ"מלחמת השוקולד" הוותיק של רוברט קורמייה, שתורגם סוף סוף לעברית, לא מצאתי אפילו כותר אחד שהייתי נותנת בשמחה כמתנה לבת 13. הייתי מספרת לה במקום זה שההוצאות הגדולות בישראל החליטו להסתער על פלח השוק שלה באופן ממוקד, או מפולח, או משהו אחר מעולם השיווק, ולצערי מצאתי בספרים שלהן עדויות רבות מדי למבוכה ולחוסר אפשרות להבין עד כמה חייהם של הצרכנים הפוטנציאליים שונים מן החיים המוצעים להם בספרים ש"מתאימים לגילם".

בחיים החדשים הללו, שרוויים בתקשורת בוגרת, כבר אין "נושאים ראויים" וכאלה שלא. הכל ראוי, מביוגרפיה של נינט ועד לספר שעניינו אלימות בתוך המשפחה, או מרד ראוי של בני נוער במבוגרים עריצים, או ספר על חייהם של אנשים צעירים מאוד במלחמות גדולות ממידתם. הבידול בין החיים שמבוגרים רוצים לייחס לנוער ובין החיים האמיתיים של כבר-לא-ילדים ועוד-לא-נוהגים חייב להיעלם, ובאמת שיפה שעה אחת קודם.

ובחיים החדשים הללו, בדיוק כמו בחיי המבוגרים, הקוראים ראויים לכבוד: בהיצע הספרים המיועדים להם, "כבוד" פירושו מגוון גדול יותר של ז'אנרים ונושאים, הקפדה גדולה יותר על רלוונטיות, כתיבה משובחת יותר. תנו להם ספרים כאלה, שיהיו מעניינים יותר מן הטלנובלה התורנית או מ"כוכב נולד" והם יקראו.