הפנטזיה ללידה טבעית - שהסתיימה בחדר ניתוח
כתבה זו אינה מומלצת לבעלות רחם חלש: כאן תקראו על לידה שנמשכה ימים ארוכים, על תינוק שיצא בצבע כחול, על מיילדות אדישות במיוחד ועל פנטזיה ללידה טבעית שהסתיימה בחדר ניתוח. סדנה חדשה מנסה לעזור לנשים לעבד את הלידה הטראומטית ולפנטז על חווייה מתקנת
אושר סיליקרו, בת 26 מהוד־השרון, רצתה ללדת את בתה הבכורה זוהר בלידה טבעית. היא הלכה לקורס הכנה ללידה, התאמנה על איך לנשום ומתי ללחוץ, רק כדי לגלות שהחלומות על חוויה עילאית התנפצו על קרקע חדר הלידה, והשברים פצעו אותה בכל חלקי הגוף. "באתי עם פנטזיות ללדת בלידה טבעית, אבל החדר היה תפוס וישר הזריקו לי אפידורל," היא נזכרת.
"יום וחצי שכבתי עם צירים. אמא שלי ובעלי ישבו לידי, אבל לאף אחד מאיתנו לא הסבירו מה קורה. ראיתי שהמיילדות רוצות לדבר, אבל חוששות. הרופאים התלבטו כן קיסרי, לא קיסרי, בלי לשתף אותי, כאילו שאני אוויר. היום אני יודעת שהתינוקת לא ירדה לתעלת הלידה והייתי בסיכון, אבל אף אחד לא טרח לומר לי את זה."
כדי לאזן את הסבל הנפשי, התווסף במהלך הלידה כאב פיזי בלתי נסבל. "הרגליים היו משותקות מהאפידורל, אבל הרגשתי את כל הצירים," מספרת סיליקרו. "המרדים היה זוועתי, דיבר אליי בגסות, וציווה עליי 'נו, להסתובב,' כאילו אני פרה ולא אישה חסרת אונים. גם המיילדת הייתה חסרת סבלנות לחלוטין.
"אחרי שעות ארוכות שאמא שלי ובעלי מחזיקים לי את הרגליים גבוה באוויר במו ידיהם, היא משכה מתלה של רגליות שהיה מוסתר במיטה. אמא שלי הייתה בהלם. מצעד של אחיות ורופאים עבר שם ואף אחד לא חשב להראות לה את הרגליות. במהלך הלידה עצמה, שהייתה לידת ואקום, הרגשתי שהלב שלי עומד להתפוצץ. הרגשתי כל־כך רע, שראיתי את אמא שלי מתפללת מהצד".
גם לאחר הלידה לא תם סבלה של סיליקרו. כואבת, נפוחה ודואבת היא ביקשה מהאחות שתעזור לה להתקלח, אלא שזו סירבה. "האחות אמרה לי: 'תתקלחי כשהמשפחה שלך תגיע,"' היא אומרת. "בקושי הצלחתי לעמוד על הרגליים, הרגשתי שאני עומדת להתעלף, אבל נכנסתי להתרחץ. הייתי חייבת. אחרי שהקאתי על עצמי ואיבדתי דם ונוזלים, לא לגיטימי להתקלח? שבועיים וחצי אחרי הלידה הייתי בדיכאון מטורף, כל הזמן בכיתי. ישבתי עם כאבים נוראיים, לא מעכלת מה עבר עליי. לא יכולתי לשבת, פחדתי ללכת לשירותים, כאב לי כשהינקתי. רק לפני שבוע יצאתי פעם ראשונה מהבית. בלידה הבאה אני כבר אקבע ניתוח קיסרי מראש."
בייבי בום - טראח
גם נעמה שלו (27) מראש העין בנתה מערכת ציפיות שכללה לידה טבעית בבוא הזמן. אז בנתה. בשבוע 38 היא התבשרה שהעובר עתיד להגיע למשקל ארבעה קילו וחצי, וכי עליה להקדים את הלידה פן תידרש לניתוח קיסרי. "בסוף הוא יצא 3.600 קילו," צוחקת שלו במרירות.
"הייתי בעניין של לידה טבעית ושום דבר לא היה טבעי. בעלי הוזעק בצו 8 למלחמה, ואני הזעקתי אותו חזרה. הגענו לבית החולים ואמרו לי: 'או שתתחילי בזירוז או שתבואי שבוע הבא עם צירים וננתח אותך במקום.' נשים כן יולדות תינוקות גדולים ובריאים, אבל הפחידו אותי. חשבתי שאם אני רוצה ללדת נורמלי, בלי ניתוח, כדאי להתחיל עם הזירוז.
"אחרי יומיים של צירים שלא הובילו לשום מקום, עשו לי שיטת זירוז שבה מפרידים קרומים בין צוואר הרחם לרחם. הליך כואב בטירוף ומאוד לא נעים. הרופאה שבדקה אותי, אחת מני רבות, לא יידעה אותי שהיא הולכת לעשות את זה, אלא פשוט עשתה. לי לא נותר לעשות שום דבר אלא לצרוח".
אחרי יומיים של כאב וטשטוש, נכנסה שלו לחדר הלידה. "הייתי מרוסקת", היא אומרת. "על חוויית לידה טבעית לא היה מה לדבר. כל הנשים מצפון הארץ הגיעו ללדת במרכז ולא היתה לי מיילדת קבועה. כל פעם הייתי צריכה לספר מחדש מי אני, וכשהייתה פתיחה מלאה לא היתה מיילדת שתסביר לי איך ללחוץ ומתי. כל פעם נכנסה מיילדת, חיכתה שתי לחיצות והלכה.
"עברו שלוש שעות עם פתיחה מלאה כשהרופאים התייעצו בינם לבין עצמם אם הילד יעבור. מיילדת נכנסה, ראתה שהקרקפת של יאיר התינוק כבר בחוץ, ואמרה לי 'תדחפי.' היא אפילו לא נשארה איתי, כי הייתה צריכה לקפוץ ללידה אחרת. ואז באו הרופאים ואמרו: 'יאללה ניתוח, את יותר מדי שעות בפתיחה מלאה.' נשברתי סופית.
"התחלתי לבכות, והם הכניסו אותי לניתוח אחרי כל המאמץ והסבל. בדיעבד אני יודעת שאם מישהי היתה עוזרת לי ללחוץ כמו שצריך התינוק היה יוצא בריא ושלם, אבל לאף אחד לא היה זמן בשבילי. אחרי הניתוח הייתי במצב רע. עלה לי החום והתחילו רעידות בכל הגוף. פירכסתי. השאירו אותי בהתאוששות. אף אחד לא הביא לי את התינוק למיטה ולא יכולתי לקום ממנה. בכיתי חודשים אחר כך."
שלו עדיין לא השתחררה מהטראומה. כדי להקל על הזיכרון הקשה, הלכה להשתתף בסדנה המתקיימת במרכז אמא אדמה בהוד־השרון, שם פורקות הנשים את סיפורי הזוועה מהלידה שלהן. זוגות שעברו לידה מזעזעת חווים את התחושות האלה מחדש בהריון הבא," אומרת שרי קרוכמל, אחות, מיילדת ומנהלת אמא אדמה שייסדה את הסדנה "תיקון חוויה".
"פתאום עולים וצפים הזיכרונות, והם גורמים לחרדות. ההשפלות, הכאב והטראומות נובעים בדרך כלל מבדיקה שהיולדת לא היתה מוכנה לה או מחוסר יחס של הצוות המטפל. מרגע שאישה נכנסת לבית חולים היא בעמדה נחותה. מתייחסים אליה כאל חולה, מאיימים עליה שהיא מסכנת את התינוק, והיא מאמינה לרופא.
"מגע, חיבוק והקשבה מצד הצוות הרפואי יכול לשנות את כל החוויה. בסדנה אני נפגשת עם בני הזוג וכל אחד מספר על הלידה מנקודת ראותו. אנחנו בודקים מה היה בשליטתם, מה לא היה בשליטתם. המפגשים הבאים הם עם האישה בלבד, ומטפלים בהם בדמיון מודרך. אני בודקת איך היא הגיבה למצבים שונים בלידה, ומה הפחדים שהיא נושאת איתה."
מה הפחדים? במשפט אחד: שהזוועה הזאת לא תחזור שנית. "אף אחד לא ערב לי שבלידה הבאה לא יקרה לי סיפור דומה," אומרת שלו. "לא השתחררתי מזה, ואני לחוצה לעשות תיקון. ממש בוער לי. בחודשים הראשונים הרגשתי שאני לא מספיק טובה, וכעסתי על עצמי שהקשבתי לרופאים. יש לי כוח סבל גדול ואני חזקה פיזית. אם הייתי מקשיבה לעצמי, הכל היה מסתדר כמו שצריך."
עד שהנשמה יוצאת
חוויות לידה טראומטיות כאלה מעציבות את ד"ר מיכאל שנהב, רופא בכיר בבית חולים ליולדות ליס במרכז הרפואי תל־אביב. "הלידה היא חוויה עוצמתית שנטמעת מאוד עמוק", הוא אומר. "כשמגיעות נשים עם חוויית לידה קשה אנחנו מנסים לתת להן חוויית לידה מתקנת ועוטפים אותן ברוך. אנחנו באים לקראתן כשהן מבקשות ניתוח קיסרי, ומשתדלים לשפר את הלידה הנוכחית לעומת הקודמת. יש חדר לידה טבעית ואם יולדת מבקשת לרדת לשירותים או לשבת על כדור מתנפח במקום לשכב במיטה אין בעיה, כל עוד הכול תקין מבחינה בריאותית."
ד"ר שנהב רוצה להאמין שהיחס המתנשא של רופאים בחדר הלידה הוא נחלת העבר. "עברנו כברת דרך ארוכה מאז שעשרים יולדות שכבו באותו חדר כשרק וילון מפריד ביניהן," הוא אומר. "כיום יש חדרים פרטיים סגורים עם טלוויזיה ומקלחת, ויש קורס הכנה ללידה ותוכנית לידה מפורטת. הצוות הרפואי הרבה יותר קשוב לרצונות של היולדת. הרופאים נענים לבקשות, מסבירים לפני כל פעולה. הרופא הוא לא אותה דמות פטרונית ששלטה בעבר.
"מנגד, זה לא עולם אוטופי. לא תמיד יש זמן להסברים, לפעמים דברים מתרחשים מהר מאוד. צריך לזכור שלידה זה כמו ללכת באלפים: הנוף שמימי, אבל התהומות עמוקים. לידה שהכול תקין בה זו החווייה הכי גדולה בחיים, אבל כשיש תקלה צריך להגיב מהר. אחוז התקלות בלידות נמדד בשברי אחוזים בודדים, אבל כשזה קורה - זה קורה במאה אחוז."
"דרשתי אפידורל"
תחושות התסכול והבלבול שאוחזות בנשים שציפו ללידה קלה, נטולת סיבוכים ומאושרת, עלולות להימשך זמן רב ולדחות כל מחשבה על ילד נוסף בשנים הקרובות. אצל ויקי פרץ (28) מכפר סבא זה נמשך כמעט שלוש שנים, עד שאזרה אומץ להיכנס להריון נוסף. פרץ, לשעבר סוכנת נסיעות בארקיע שכרגע מגדלת את אמיתי, בן שנה וארבעה חודשים, ילדה את בנה הבכור גלעד בלידה טראומטית לפני ארבע שנים.
"הגעתי לשבוע 41 והרופא המליץ לעשות זירוז", היא מספרת. "קצת פחדתי. לא הבנתי מה זה, אבל הרופא הסביר לי שאם נחכה, אנחנו לוקחים צ'אנס עם העובר. לאחר 12 שעות של זירוז הייתה ירידת מים, ופתיחה של סנטימטר אחד בלבד. רציתי לידה טבעית, להתמודד לבד עם הצירים, אז התהלכתי בחדר, עשיתי עיסויים, אבל הצירים התחזקו והתחילו להכאיב מאוד. איבדתי שליטה ודרשתי אפידורל. אחרי לילה עם אפידורל הרגשתי יותר טוב, כשלפתע החום עלה לי, ונהייתי מאוד חלשה.
"לקראת סוף הלידה הרופאים ראו שקצב פעימות הלב של העובר יורד במהירות. תוך כמה דקות התקבצו המון רופאים ואחיות סביב המיטה, והמיילדת הודיעה לי שעכשיו צריך ללחוץ כי הדופק של העובר יורד בצורה דרסטית, ורופא אמר לי שאם אני לא יולדת תוך 10 דקות אני נכנסת לחדר ניתוח. נתתי את כל הכוח שיש בי, ותוך כמה דקות התינוק יצא בלידת ואקום. הוא היה כחול, מאוד מפחיד. שאלתי את הרופא אם הכול בסדר, והוא אמר: 'אנחנו עוד לא יודעים.' לקחו אותו הצידה, ולמזלי כבר כעבור כמה דקות מצבו השתפר."
הזיכרונות הקשים הללו הודחקו, אבל צצו בעוצמה לקראת סוף ההיריון השני" .נכנסתי להיסטריה," מספרת פרץ, "התחלתי להילחץ. לא רציתי ללדת." רק אחרי שנרשמה לקורס דמיון מודרך, הצליחה להירגע" .הבנתי שאין סיבה שהלידות ייראו אותו דבר ושדברים יכולים להתגלגל אחרת. ובאמת, הלידה הייתה נהדרת. תוך שלוש שעות ילדתי בלידה טבעית לחלוטין."
ד"ר דגנית סמואל־אביטל, רופאת נשים בכירה, חושבת שיחס מכובד ליולדת הוא נכון וראוי, אך יוצאת נגד היולדות שחושבות שהן יודעות טוב יותר מהרופא אחרי שגלשו קצת באינטרנט ועברו קורס הכנה ללידה טבעית. "אנחנו בטרנד של שטיפות מוח מתמידות ללידה טבעית," היא אומרת.
"יש בזה מידה מסוימת של צדק, אבל אנחנו נמצאים בשלב שבו עברנו משליטה מוחלטת של הרופאים לקיצוניות השנייה. האישה כאילו מבינה הכול, ורוצה להיות בשליטה מוחלטת על כל מה שהיא עתידה לעבור. כל אישה מצפה שהלידה שלה תהיה אידיאלית, ושהיא תחליט אם יעשו לה חתך או לא, אם יעשו חוקן או לא, אם יחתכו את חבל הטבור או יחכו כמה דקות. בקיצור, היא בונה מערכת ציפיות שלא תמיד היא ריאלית.
"אין ספק שרופא צריך ליידע את האישה מה הוא עומד לעשות בכל שלב של הבדיקה, במיוחד כשהתהליך כרוך בכאב. כשהיולדת מרגישה שהיא מקבלת הנחיות מגבוה או שהצוות לא נענה לרצונותיה, זה גורם לעוגמת נפש מאוד גדולה. רוב הנשים שבאות בטענות או נתקלות בחוסר סיפוק הן נשים קרייריסטיות משכילות בעמדות ניהול, שאובדן השליטה מאוד קשה להן.
"בחלק מהמקרים אפשר לשבת עם האישה ולהסביר לה מה עומד לקרות ומדוע, אבל אם צריך מהר ואקום, מלקחיים או ניתוח קיסרי אין זמן לעשות את ההכנה המתבקשת. נכון, זה משאיר טעם רע, אבל החיים יותר חשובים".
לפנייה לכתב/ת 
