הריסת בתי הבדואים: "יש עלינו עֲלֵיהוּם לא מוצדק"

שבוע עבר מאז חסין אל-ראפעיה, ראש המועצה האזורית לכפרים הבלתי-מוכרים, נטה אוהלו בגן הוורדים בירושלים במחאה על החרפת מדיניות הריסת בתי הבדואים בנגב. חברי כנסת ואישי ציבור ביקרו במאהל המאולתר, "באו, הצטלמו והלכו", הוא מחייך במרירות. כ-700 איש נכחו בהפגנה שנערכה ביום שני שעבר, ועשרות חידשו את המאבק בעצרת שנערכה היום (ב') בצהרים. השרים זאב בוים ומאיר שטרית פנו אל היועץ המשפטי לממשלה בבקשה שישעה את ההריסה, אך במקביל להצהרתם הרסה המדינה ביום חמישי האחרון 24 בתים בכפרים טוויל אבו ג'רוואל וח'רבת אל וואטן. ואל-ראפעיה? הוא עדיין ממתין.

"יש עלינו עֲלֵיהוּם לא מוצדק בחברה הישראלית, אבל אנחנו לא מתייאשים. אבותינו חיו על האדמה הזו ונמשיך להיאבק עד שנקבל את הזכויות שלנו", מכריז אל-ראפעיה. "כבר 20 שנה אני נלחם על אדמותיי ואני עדיין אופטימי, אבל הדור הצעיר, וחשוב לזכור שמרבית האוכלוסייה הבדואית צעירה מאוד, עלול להיות דור אבוד למדינת ישראל. אני מסתכל על הילדים שלנו, החוזים בהרס בתיהם וחיים

תחת איום מתמיד, וברור לי שהם סובלים מנזק נפשי. חברי הכנסת שביקרו במאהל היו מודאגים מאחוזי הגיוס הנמוכים בשנים האחרונות בקרב המגזר, ואני תוהה: אחוזי הגיוס הנמוכים מטרידים אותם? האם הם אינם רואים את המחסור בתשתיות ואת היחס לבדואים?

"הבדואים נדחקים לפינה. אין לנו מה להפסיד, ואם מקבלי ההחלטות לא יתעוררו, עלול להיות מאוחר מדי", הוא ממשיך. "לי עצמי כבר אין מה להגיד לצעירים שבוחרים לא להתגייס. שכן מהכפר שלי נהרג בפעילות ברצועת עזה, חבר אחר קיבל צו הריסה לביתו חודשיים אחרי שחרורו מצה"ל בדרגת סא"ל. האם ילדינו, שרואים את היחס ללוחמים הנאמנים למדינה, אמורים להתגייס לשירות קרבי? אני מבין את התסכול שלהם. לצעירים שלנו אין עתיד, והילדים הסובלים מטראומה מתמשכת עלולים להפוך לפצצת זמן מתקתקת", הוא פוסק בכאב.

"לדור הצעיר שלנו אין עתיד". מאהל המחאה בירושלים (צילום: תמר דרסלר)

למעלה מ-1,000 איש חיים בכפר הבלתי-מוכר בו מתגורר אל-ראפעיה. בהיעדר אספקת חשמל סדירה רק גנרטורים מאירים את בתיהם, והמים בהם הם משתמשים מגיעים מצינות מרכזי מאולתר. במקום בו הבתים נהרסים בידי המדינה באופן קבוע, הוא אומר, על בית ספר מקומי, גני ילדים ומרפאה התושבים יכולים רק לחלום. "אנחנו נאבקים על קיומם של 46 יישובים, מתוכם 12 יישובים עירוניים, בהם חיים כ-90,000 בני אדם", הוא מסביר. "אנו מבקשים הכרה בכל הכפרים ישירות מהמדינה - ולא דרך המנהלת לקידום הבדואים - וביטול של כל צווי ההריסה התלויים ועומדים".

המחלוקת נסובה סביב 800,000 דונם, פחות מ-6% מכלל אדמות הנגב, שתושבי הכפרים הבלתי-מוכרים טוענים לבעלות עליהם. עשרות שנים ניטשת העימות, וגם הערים שהקימה המדינה במטרה ליישב בהן את הבדואים אינן זוכות להצלחה בקרב המגזר. "אנחנו רועי צאן, איננו מתאימים לחיים עירוניים", קובעים יושבי

מאהל המחאה, שזכה לכינוי "מחנה הפליטים לנפגעי הריסות הבתים", ובו מקובצים בדואים שבתיהם נהרסו ופעילי ארגונים לשינוי חברתי. "אנחנו מבקשים למצוא פיתרון שיאפשר לנו להמשיך באורח החיים החקלאי המסורתי שלנו".

בינתיים הופרה "הפסקת האש" בת השנה בהריסת הבתים, עליה ביקשו להכריז השרים בוים ושטרית. כעת הפעילים, שנאספו היום מול הכנסת להפגנה נוספת, מחכים להחלטתו של מני מזוז האם תתקבל המדיניות הפייסנית שמתווים שני השרים. "נמשיך להפעיל לחץ על היועץ המשפטי לממשלה, שעתה אנחנו מחכים למוצא פיו", מסכם אל-ראפעיה. "אנחנו מקווים שמזוז יבין שחובת המדינה היא בראש ובראשונה לאפשר לאדם לבנות את ביתו, ושיפעל בדרך הנכונה והממוקדת להפסקת הריסות הבתים לאלתר".