המפונים, שנתיים אחרי: "אין חיים, אין בית"

זוכרים את הבית: כ-1,000 מפונים מגוש קטיף ציינו היום (ד') בכמה אירועים שונים שנתיים ליישום תוכנית ההתנתקות. עבור המפונים זהו יום עצוב מלא בגעגועים, מכיוון שרבים מהם עדיין נותרו בלי פתרון דיור קבוע. אך לרובם יש תקווה: לחזור יום אחד להתגורר ברצועת עזה.

שנתיים אחרי, ולרוב המפונים טענות נגד הממשלה. לדבריהם, הם ננטשו ונשכחו. סמדר גולן (17) המתגוררת מאז שפונתה מביתה בקארווילה אמרה בעצרת שנערכה בנתיבות: "יש את המחשבה של לקום ולזרוק הכל. אבל בסופו של דבר זו המדינה שלי ולא של הפוליטיקאים. חשוב לי לשנות את הערכים במדינה". היא ציינה כי מאז יישום התוכנית רק אביה הצליח למצוא עבודה.

חגית ירון, שפונתה מגוש קטיף, הוסיפה באותה עצרת: "היום אין לי את החיים שלי. כואב לי שאין לי תמונה של הבית שלי כמו שהוא היה אז. עכשיו אין לי בית". ירון לא מאשימה את הממשלה בפינוי, היא אומרת שהכל מלמעלה. אבל היא בהחלט מאשימה את הממשלה בטיפול במפונים. "המדינה היתה צריכה לדאוג שיהיה לנו איפה לשים את הראש. משפחות רבות התפרקו, אנשים מבזבזים את כספי הפיצויים שלהם ויש המוני מובטלים, והממשלה עומדת מנגד".

עצרת המפונים. עדיין מקווים לחזור הביתה (צילום: רויטרס)

בעצרת שנערכה במחסום כיסופים, בחר מי שהיה קצין הביטחון של נווה דקלים, עמי שקד, להדגיש את הקשר שלו עם מקום מגוריו הקודם. כשדמעות בעיניו הוא אמר: "השבעתי אתכם ילדיי וצעירי גוש קטיף ועשיתם עימי חסד... גם אם זקן בא בימים אהיה ונטלתם אותי עימכם. ואם מות אמות, והעלתם את עצמותיי מזה וקברתם אותי בחלקת השדה אשר לי על גבול המואסי תחת עץ הדקל".

מי שארגן את כל סדרת האירועים שהחלו בכיסופים, עברו דרך נתיבות והסתיימו בהכנסת ספר תורה לבית כנסת בשדרות, הם ועד מתיישבי גוש קטיף. במקביל, פרסם הוועד חוברת שמסכמת את סבלם של המפונים בשנתיים האחרונות. כחלק מהרצון לקדם את אנשי הגוש ולצמצם את מספר המובטלים. בנושא זה פתחו מספר מפונים אתר אינטרנט בו בין היתר יכולים מעסיקים להציע עבודה למפונים.

אבל בסופו של דבר שומרים המפונים על אופטימיות. לרוב המפונים ברור כי יום אחד הם יחזרו לגוש קטיף. הם עדיין לא יודעים מתי זה יקרה. לדבריהם, כל מה שעליהם לעשות עכשיו הוא לנסות ולשכנע את שאר האזרחים במדינה.