אנחנו נשארים בארץ
כולם מתענגים על הקולינריה המקומית, ואני מתחילה להתלבט - לשבת עם כולם, אבל לא לאכול כלום? להוציא את ה"מנה החמה" ולבקש מים רותחים? "שלושת השבועות" נגמרו ואפשר לצאת לחו"ל, אבל בשביל הציבור הדתי מדובר בכאב ראש לא קטן. אפרת שפירא-רוזנברג על מסלול המכשולים
עם תום תשעת הימים, ועם הסרת איום השבתת נתב"ג על ידי ההסתדרות, החלה - בשעה טובה ומוצלחת - עונת הנסיעות לחו"ל. עבור הישראלי הממוצע, מדובר כנראה בכיף צרוף. עבור המטייל הדתי, לעומת זאת, על אף הכיף, בואו לא נהיה צדקנים, מדובר גם בכאב ראש לא קטן.
זה מתחיל כבר בשלב התכנון. לאחרונה הציעו לנו זוג חברים לצאת איתם לסופשבוע בחו"ל במסגרת אחד "הדילים" של הרגע האחרון, ממש מהיום למחר. מעבר לכל מיני "בעיות לוגיסטיות" אחרות (כמו למשל, הילדים) הודעתי להם חגיגית ורשמית שאנחנו לא יכולים לנסוע כי פשוט אין לנו מספיק טונה ומנות חמות בבית.
שהרי, אם הישראלי הממוצע יוצא לחו"ל עם מזוודה ריקה וחוזר עם מלאה, הרי שהנוסע הדתי יוצא עם מזוודה מלאה - בשימורי טונה, במנות חמות, בנקניקים בואקום, בקרקרים וכו' - וחוזר עם ריקה. נכון, אפשר לתכנן נסיעות ליעדים שבהם יש מסעדה כשרה, שכמעט תמיד מגישים בה שניצל ופירה אפילו אם היא ממוקמת בבירה קולינרית בעלת סגנון אוכל מקומי אותנטי, אבל מה לעשות, לא תמיד מעוניינים לצאת דווקא ליעד הזה, שהוא בדרך כלל עיר מרכזית במערב אירופה, או ניו יורק. שם, בדרך כלל , אפשר להסתדר. מי שמבקש דווקא לצאת לשלל יעדים מרתקים, מרהיבים ומאתגרים אחרים, אם במסגרת הרפתקנות אישית ואם במסגרת נסיעות עבודה, עשוי למצוא את עצמו בבעיה.
התחלנו עם סוגיית האוכל, ואכן, אין להקל בה ראש. כי בעוד אחינו שאינם שומרי כשרות לומדים את התרבות המקומית בעיקר דרך הבטן, תוך מעבר ממסעדה אחת לבית קפה אחר, וחוזר חלילה, הרי שאנחנו נחווה את תאילנד דרך למון גראס באבן גבירול, או את הבשר הדרום אמריקאי המשובח בסניף אל גאוצ'ו הכשר, עם החזרה לתל אביב. אין ספק כי האמונה עומדת למבחן בנסיעות האלה. אבל לעתים עומדת גם הזוגיות או החברות למבחן לא קטן, כאשר את מוצאת את עצמך נאבקת עד כלות בבן/ בת זוגך לטיול על כל קרוטון במרק ה"נמס בכוס" בטעם ברוקולי, שמהווה את פסגתה של סעודת ליל השבת בחדר הגסט האוס, אשר חוממה כולה - איך לא - בכף חשמלית. אביזר חובה, אגב, לכל מטייל דתי.
אבל זו עוד פריבילגיה של המטייל העצמאי. מי שנוסע עם קולגות לנסיעות עבודה בחו"ל, מוצא את עצמו בסיטואציות מורכבות עוד יותר. כשעושים הפסקת אוכל במהלך יום העבודה, עם המארחים, כולם יושבים להתענג על הקולינריה המקומית, ואת מתחילה להתלבט - לשבת עם כולם אבל לא לאכול כלום? להוציא את ה"מנה החמה" מהתיק ולבקש מים רותחים? להיכנס למטבח ולבקש לעטוף לי את הדג בנייר כסף ולשים אותו בתנור, תוך ניסיונות בלתי צליחים בעליל להסביר את דיני הכשרות על רגל אחת לטבח המשתומם? אף אחת מהאופציות האלה לא מזהירה במיוחד, וכל אחת מהן גוררת תחושת זרות ואי נוחות מכל המצב, ולא משנה מה הפתרון שנבחר, זה כמעט תמיד נגמר בחזרה לארץ במשקל נמוך בכמה קילוגרמים טובים.
הסוגיה המרכזית השנייה היא, כמובן, השבת. איכשהו, כמעט תמיד יוצא לנחות ביעד הנכסף לקראת סוף השבוע, ובום, נופלת עלייך השבת. ושוב, אלא אם כן המדובר בעיר מרכזית במערב אירופה או ארה"ב, בעלת קהילה יהודית גדולה במיוחד, הרי שסוגיית העירוב גורמת לך להסתובב עם כל מטלטלייך תלויים על השרשרת, על השעון, על הטבעת וכו'. סוג של מזוודה אנושית ניידת. מעבר לזה, כל מי שלא מתארח באותם מלונות דה לוקס אשר כספת (אמיתית ואפקטיבית) מאיישת את קירות הבטון של חדריהם, הרי שעולה התלבטות נוספת - מה עושים עם הכסף? עם הדרכון? הפתרון הוא אמנם, בדרך כלל, לדחוף אותם לתוך שקית הכביסה המלוכלכת, אבל אז צריך גם להוציא אותם משם במוצ"ש...
מצד שני, גם ליושבי מלונות הדה-לוקס יש בעיות משלהם. עד שנכנסת שבת בדרך כלל לא שמים לב, אבל פתאום נופלת עלייך ההכרה שבכל פעם שנכנסים לחדר או לשירותים, האור שם נדלק באופן אוטומטי. בעיה. לא לצאת מהחדר כל השבת? להסביר לפקיד הקבלה בעל האנגלית הרצוצה שברצוננו לנטרל את כל המערכת הזו? איכשהו, זה לא ממש עובד.
אז נכון, בואו נכנס לפרופורציה. הרי מדובר בצרות של עשירים, ובבעיות שאנחנו, בסופו של דבר, שמחים על ההזדמנות להתמודד עימן. אבל בכל זאת, לפעמים רק מלחשוב על הפרוייקט המסובך הזה, די יוצא החשק. הקיץ, אנחנו נשארים בארץ.
