סמי עופר שובר שתיקה - ועונה לקנאים
"יש בארץ איזו אווירה בסיסית של קנאה ודחייה כלפי אנשים שהצליחו", אומר המיליארדר בראיון הראשון בחייו. עוד במוספי סוף-השבוע של "ידיעות אחרונות": סשה אלתרמן, הפצועה מאסון המכבייה, מדברת על החיים שאחרי - ועליזה אולמרט כותבת על המפגש הטעון עם פליטי דארפור
המיליארדר מדבר: סמי עופר מתראיין לראשונה
"אני מודיע על תרומה חדשה של 100 מיליון דולר להקמת בתי-חולים תת-קרקעיים ואיצטדיון כדורגל בישראל", מכריז סמי עופר (85), בעל אימפריית הספנות הפרטית הגדולה בעולם, בראיון הראשון בחייו. הראיון המלא יתפרסם בסוף-השבוע במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות".
עופר, שהונו מוערך בעיתונות הכלכלית בשלושה מיליארד דולר, אבל בפועל שווה פי כמה, מספר כיצד התחיל כישראלי חסר כל ועבר כנער שליח בסוכנות אוניות בחיפה. הוא גם משיב לראשונה לביקורות הרבות שסופגת משפחתו, על רקע עסקיה עם המדינה: "להגיד עלי 'הון ושלטון' זה עוול משווע. אף פעם לא הסתובבתי בחוג הנוצץ. לא אירחתי פוליטיקאים בתפקיד. לא קיבלתי מאומה בירושה או במתנה או בפרוטקציה. השגתי הכל בעשר אצבעותיי".
"יש בארץ", ממשיך עופר, "איזו אווירה בסיסית של קנאה ודחייה כלפי אנשים שהצליחו. בכל העולם מקבלים אותי בזרועות פתוחות, אבל בישראל לא שמעתי מילה טובה למרות שהשקענו כאן מיליארדים".
בארץ הפליטים: עליזה אולמרט על המפגש עם המסתננים
תמורת 1,500 "ירוקים" לגבר ו-750 לאשה יעבירו אותך מקהיר לפילדלפי. כשתגיע לגבול המצרי מישהו יירה כמה יריות באוויר. אל תיקח את זה קשה. סתם מהומה שבחסותה עוברים את התלתליות. אחר-כך תרביץ את הכמה מטרים בין העולם השלישי לעולם שחתום על אמנת הפליט.
מחנה "גוזל". משפחה - אב, אם ושני ילדים - שנמלטה מרצח העם בדארפור. הוא
מגיש לי תעודה צהובה שהונפקה במצרים, תולה מבט בתקרה. "רק מקום. תא בבית סוהר. תא אחד קטן, קטן כמו זה שכאן, יספיק לכל המשפחה...", בכיו הכבוש של גבר שרירי ואבוד מרטיב את עיני הנוכחים.
שתיקה. לך תדע מה עושה להם מפגש עם אשת ראש ממשלה ומה יש להם בראש על הכלים שיש לי להזיז משהו. איש לא יודע היכן יתעורר מחרתיים. גם אני לא. אני חוזרת הביתה מצוידת בכמה מכתבי בקשה ובתחושת דחיפות של מי שנכוותה במראה עיניים. העולם מתחלק בין מי שפגש פליטים פנים אל פנים ומי שלגביו הם רק שמועה.
לא מוותרת: סשה אלתרמן מנסה להחלים
בדיוק עשר שנים חלפו, והטראומה של סשה אלתרמן עדיין לא נרפאה. הנערה היהודיה-אוסטרלית, הפצועה הקשה ביותר מהאסון, היא היום אשה בת 25, בוגרת טרייה של אוניברסיטת ניו סאות' וויילס באוסטרליה וגם מאמנת כושר.
"אני מנסה להמשיך בחיי", היא אומרת ל"ידיעות אחרונות". "אני לומדת, עושה ספורט, הולכת לסרטים עם חברים ממש כמו כל אחד אחר בגילי. אני לא כועסת, אבל לעתים רחוקות אני חושבת 'מה יכול היה להיות אם'. אולי איבדתי כמה שנים מהחיים, אבל אני חושבת שהרווחתי את חיי ועכשיו אני מצפה לעתיד בריא ומאושר".
