שתף קטע נבחר

אתם יודעים שהוא נעלם ולא יחזור לעולם?

לא יכולתי להעלות על דעתי בהתחלה שדבר כזה אפשרי בבוקר של אמצע דצמבר, כשאני בכלל במשביר לצרכן במחלקת הלבשה תחתונה, מודדת חזיית הנקה. עשר שניות לאחר שהמריא הוא דיווח בקול רגוע ובטוח "יש לי תקלה במנוע", ולפני שבכלל הספיק לראות את חייו הקצרים חולפים כסרט מול עיניו, מטוסו התרסק

יושבת על הספה ליד החלון הגדול שבסלון ובוהה החוצה. סנטרי מונח על ידי בתנוחת האדם החושב, וזה נורא מזכיר לי משהו. לוקח לי רגע קל להיזכר מה מזכירה לי כל כך התנוחה הזו. והנה זה בא, כמו בום לתוך הפרצוף - זו התמונה האחרונה שלו! ככה בדיוק היא נראית, רק שהוא יושב שם ולא אני והוא זה שבוהה החוצה ולא אני. כי אני זו שמצלמת, מנציחה את הרגע החולף והיקר הזה בחיים.

 

עד היום הוא בוהה ככה החוצה, לא זז, ואני, כל פעם כשאני נזכרת בתמונה, אני מנסה לחקות את תנוחת הבהייה הזו ומנסה לחשוב על אותם הדברים שהוא חושב עליהם, רק שכל פעם הוא חושב על משהו אחר. מצחיק איך שזה מתעתע. והוא לא מפסיק לחשוב. טוב, הוא הרי כל כך טוב בזה. יש לו מוח חושב היטב: מרחיב, מעמיק, מצחיק, יצירתי.

 

עשר שנים הוא כבר בוהה ככה החוצה. האם יש לו צל של מושג מה עומד לקרות לו בעוד ימים אחדים? אולי הוא סתם מחשב שוב את שעות הטיסה שלו הבלתי נגמרות, אלו שצבר באדיקות ובגאווה בהרבה זמן שמיים?

 

האם הוא מתאר לעצמו שעוד כמה ימים תיעצר הספירה על 3,600 שעות? ואולי בכלל הוא מדמיין את התינוק שייוולד לו כעבור חודש, לאחר שכמעט כבר נולד במחלקה להריון בסיכון הגבוה, בשלושה ימי אשפוז עם צירים שלפתע נעלמו?

 

אולי הוא מצטער שהתינוק לא נולד כבר באותו זמן, לפחות היה מספיק לראות אותו לרגע ולהירגע, לדעת שהוא מותיר כאן את נזר הבריאה בכבודו ובדמותו שלו?

 

ואולי הוא מתכנן להפסיק להדריך על המטוסים בעלי מנועי מכונות כביסה מקולקלות, כי אני ביקשתי ממנו וכי אין לו צורך בזה יותר לאחר שתפקידו כקברניט בישראייר ממלא את כל שעותיו הפנויות והלא פנויות?

 

על מה לעזאזל הוא חושב?

 

האם הוא יכול להעלות על דעתו שהחיים יימשכו אחרי שהוא ייגמר? האם הוא יכול בכלל לדמיין שעשר שניות לאחר שימריא עם חניכתו יישלף לו איזה צילינדר מהבוכנה שבמנוע, הוא יחוש בתקלה, ידווח עליה בקול רגוע ובטוח "יש לי תקלה במנוע", ולפני שבכלל יספיק לראות את חייו הקצרים חולפים כסרט מול עיניו, כמו בסרטים, מטוסו ייפול על גחונו ויתרסק על הקרקע מגובה אפסי?

 

כי אני לא יכולתי להעלות על דעתי בהתחלה שדבר כזה אפשרי בבוקר של אמצע דצמבר, כשאני בכלל במשביר לצרכן במחלקת הלבשה תחתונה, מודדת חזיית הנקה.

 

חודש ימים הסתובבתי ברחובות, מסתכלת על אנשים לתוך העיניים ומנסה לומר להם: היי, אין לכם מושג מה אני עוברת עכשיו, אתם יודעים שהוא נעלם ולא יחזור לעולם? אתם יודעים כמה שזה סופי?

 

לא, אתם ממשיכים בחייכם כאילו כלום, מתלוצצים, קונים, מבלים, שרים, שורקים. מה קרה לכם, קרה פה אסון ולכם לא איכפת?

 

חודש ימים אני מתעוררת כל בוקר מחדש, מתפלאת איך השמש יכולה לזרוח לה בלי כל רגשות אשם, וכל האנשים האלה שעוטפים אותי מסביב נראים כמו שחקני משנה שקיבלו את תפקיד שומרי הראש בסרט האימה סוג ז' הזה, כשאני בתפקיד הראשי, וכשבעצם אף אחד בעולם לא יכול להבין באמת מה עובר עליי, ואני בתוך כל זה - רק רוצה שהוא ייצא כבר מתוכי. מתנועעת בקושי על אוטומט, עם תוספת של 28 ק"ג ממשקלי הרגיל, בטן אדירה, כבדה, ומנסה לדמיין איך הוא ייראה.

 

שום דמיון לא עולה על אף מציאות.

 

לאחר חודש עגול ומסויט של ריק והלם מוחלט, של דמויות אהובות המחבקות אותי ואת בטני הענקית, מנסות לנחם ולהרגיע. בנך בועט מבפנים, דוחף ובועט, מנסה למצוא לעצמו שארית של מקום פנוי כדי למתוח את איבריו השמנמנים, ואני כל כך מחכה לו שייצא כבר, מדברת אליו ומדרבנת אותו שיגיע כבר לרפד את יגוני ובדידותי, שישאב אותי חזרה לחיים מתוך האובדן הכואב והבלתי נתפש הזה. יום יום אני מחכה לצירים המיוחלים, ולא אכפת לי כמה שזה יכאב. להפך, אני רוצה שזה יכאב, העיקר שיטשטש את הכאב של הבור הפעור בליבי.

 

יום לאחר ה"שלושים", כשעמדתי על סף קברך, כשבנך בתוכי מתפקע לצאת, לא ידעתי מה אני בכלל עושה שם, כי אתה לא שם, אתה הרי בשמיים, טס. תליתי על מצבתך את השיר שכתבתי לך כשרק התחלת לטוס, מודפס על גבי לוח נחושת:

 

אתה שוב בשמיים מביט ממעוף

מחייך אלי מתוך האינסוף

ויודעת אני כי שם מקומך

טוס אל האופק

אני תמיד איתך

 

אתה יודע, היית כל כך מאושר אז כשרק התחלת, והיית שייך לשמיים, אפילו יותר מאשר לי. אתה והשמיים התאחדתם לתמיד כבר אז, כי לא היתה לך אהבה יותר גדולה מזו. לפעמים קינאתי בשמיים, רציתי להכיל אותך כמוהם, אבל הם קיבלו אותך ללא תנאי, כל פעם שחדרת לתוכם הם קיבלו אותך באהבה כאילו מפתים אותך: "תישאר פה איתנו, יהיה לך טוב".

 

ואתה לקחת אותם ברצינות, את השמיים, והשארת אותי כאן לחבוק את הדבר המדהים הזה שיצרת, לאחר לידה מייגעת של כעשר שעות.

 

ואני חובקת אותו כבר עשר שנים, את הילד הזה שנראה כמוך, מתנהג כמוך, צוחק כמוך, אוכל כמוך, רוקד כמוך, כל כך אהוב כמוך.

 

אבל אתה רק יושב על הספה בסלון, מביט החוצה דרך החלון ובוהה...

 

האימייל של ענת

 

  • ענת ניב כתבה את הרשימה הזאת בהשראת התמונה האחרונה של בעלה ז"ל, ירון, שהתרסק במטוס קל בהיותה בחודש השמיני להריונה, לפני עשר שנים. ירון ניב (ניסימוב) ז"ל היה טייס וגם מוזיקאי - מלחין, מעבד וקלידן, ששיתף פעולה עם אמנים רבים בשנות ה-80 ותחילת ה-90. בימים אלה מתחילה ענת לעבוד על הפקת דיסק שיכלול את לחניו, בביצוע זמרים איתם עבד.

פורסם לראשונה 31/07/2007 08:06

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
עד היום הוא בוהה ככה החוצה. ירון ניב ז"ל, התמונה האחרונה
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים