קשת רחבה של צבעים בפסטיבל כרמיאל

בניגוד לתפישה הרווחת, פסטיבל המחולות בכרמיאל הוא לא רק הרקדות המוניות ומעגלי הורה. במהלך השנים, הפך הפסטיבל לפלטפורמת תצוגה של מופעי מחול עכשוויים של יוצרים מהארץ ומחו"ל כמו מטריה שפורשת תחתיה שלל רב של סגנונות, טעמים וצבעים. השנה, בניגוד לשנים האחרונות, ויתרה הנהלת הפסטיבל על קיום בכורות במסגרת זו ועל כך יש להצטער.  

כרמיאל זה לא רק הורה. סאבלימינל והצל עם הרקדניות (צילום: מתי אלמליח)

הפסטיבל, אמנם חוגג 20 שנה להיווסדו, אבל חלק מיוקרתו של אירוע בסדר גודל שכזה נמדד, מה לעשות, גם ביכולתו להפוך לחלק מובנה בלוח השנה של היוצרים המקומיים שמכוונים פרמיירות על פיו. כמו בפסטיבלי המוזיקה ואפילו בפסטיבלי הקולנוע אשר יוזמים הפקות מיוחדות שעולות לעתים כערבים חד פעמיים ולעתים כבכורות חגיגיות, כך גם בכרמיאל שמתגאה בהיותו פסטיבל המחולות הגדול בישראל, ראוי היה לייצר פלטפורמה מיוחדת לבכורות.

להקת המחול האתיופי "ביתא" מציעה הצצה אל הווי חיים לכאורה מרוחק (צילום: מרב יודילוביץ')

מה שהיה ומרשים עדיין הוא, כאמור, העושר הרב של היצירה המקורית שנפרשת במלוא צבעוניותה בפסטיבל. מהיפ-הופ, דרך נגיעות קלאסיות, ג'אז, סטפס, פלמנקו וריקודי עמים ועד מחול מודרני לגווניו, בכרמיאל יש ערב רב של הצעות לכל טעם. כך למשל התארחה השנה בפסטיבל להקת המחול האתיופית, "ביתא" מיסודה של הכוריאוגרפית ומבקרת המחול רות אשל, בתכנית שמציעה טעימות מתוך השפה התנועתית המרתקת של המחול האתיופי. רקדני "ביתא" רוקדים, שרים ומנגנים על במה ריקה מתפאורה אבל עשירה בתוכן. זה מחול קצבי, מלא חיים ואופטימיות, נקי ממניירות ומשובץ ברגעי תום שנדמה היה שכבר אבד לתמיד. חברי להקת "ביתא" מציעים בערב, שבנוי כקולאז', הצצה אל הווי חיים לכאורה מרוחק, אך למעשה מוכר מאד - ריקוד של חיזור שמתחיל בכתפיים וממשיך אל גיפופי ראש נוגעים-לא נוגעים, ריקודי נשים מעגלי אגן, ריקוד מקלות גברי וטקס נישואין הם חלק מהתמונות המתחלפות. המוזיקה לעבודה נפלאה, לעתים נדמה שהיא ממלאת פערים בתוך חלל ריק שנפער בין התנועות ובכל זאת מדובר בעבודה מרתקת.

שיינפלד מתוך "בדים מרחפים". סקרנות נצחית, שליטה בגוף ואקספרסיביות מעוררת השראה (צילום: גדי דגון)

דוגמא ליצירה מקצה אחר לחלוטין היא בערב "בדים מרחפים" של הרקדנית והכוריאוגרפית רנה שיינפלד. היצירה עלתה בבכורה במסגרת אירועי "מחולוהט" בסוזן דלל והציגה שוב השבוע בפסטיבל כרמיאל. מזה זמן שואבת שיינפלד השראה מחומרים, אביזרים ותלבושות. בערב שמחבר בין עבודת קבוצה לסולו שיצרה לעצמה, היא הולכת הפעם אל הבד, צבעוניותו, מרקמו והתנועה שהוא מייצר.

הפערים בין חלקו הראשון של הערב ליצירת הסולו, אדירים. עבודת הלהקה מלאת רעיונות תנועתיים מרתקים והפתעות שהתערבלו בתוך המעבדה הניסיונית של שיינפלד ובזה יש תעוזה, אך לא בטוח שזה מספיק. הפערים בין הרקדניות עצמן גדולים ובסופו של יום, העבודה שמתקבלת גם אם עשירה ברוח (ובמוזיקה נפלאה של סואד מאסי בין היתר), דלה בחומר והדבר גורע מהתוצר הסופי. את יצירתה זו של שיינפלד, עדיף היה לראות בהרכב שונה של מבצעות ובתוך חלל מוקפד יותר. כששיינפלד עצמה עולה לבמה, מדובר בסיפור אחר לגמרי. אי אפשר שלא להתפעל מהסקרנות הנצחית שלה, מהשליטה בגוף ומהאקספרסיביות מעוררת ההשראה שלו ומחוסר ההתעייפות מחיפוש שמוביל בכל פעם מחדש להתחדשות.

היא לבושה באוברול אדום, על אצבעותיה מושחלים ציפורנים כסופים ומרעישים, היא עוטה עליה בד שמורכב מקשת של צבעים ויוצאת למסע גילויים. כמו ציפור משוגעת היא מחוללת בין מצבי רוח. היא שמחה ונפחדת, נסערת וגאה, היא גוברת על הזמן ועל כוח הכבידה ומשרטטת בגוף מנעד רחב של רגשות. השפה התנועתית בעבודה הזו שואבת הרבה מאד מהמזרח ומטקסים שונים שמתקיימים בו. ברגע מסוים היא חולצת שד ומניקה תינוק מדומה שמקופל בתוך הבד. אין לה עכבות לשיינפלד ויש לה מטען נדיר של כושר המצאה ודמיון חסרי גבולות. קשה להשתוות לה ולכן הבחירה לחבר בין שתי היצירות לערב אחד נועדה מלכתחילה לכישלון.