שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הומר חושב, משמע הוא קיים
    "הסימפסונים ופילוסופיה" הוא ספר נוסף מבית מדרשו של "הטאו של פו", ובכל זאת, יש בו כמה ממתקים למחשבה כמו למשל, דיון בשאלה האם אנחנו מעריצים את ליסה או צוחקים עליה

    "מי אמר "הטאו של פו" ולא קיבל מספיק? "הסימפסונים ופילוסופיה" – ספר שנושא כותרת משנה מחוייכת ("הדו! של הומר") – מזכיר לכם בעצמו את אביו הרוחני, והוא בכלל חלק מסדרה שיש בה – הפלא ופלא – "סיינפלד ופילוסופיה" וגם "מטריקס ופילוסופיה". בשלל הגימיקים שנסמכו על הצלחתו העצומה של "הטאו של פו" תוכלו למצוא אפילו את "לו אריסטו היה מנכ"ל ג'נרל מוטורז", שבי נשבעתי כי הוא ספר אמיתי. הכל, ובלבד שתתיידדו עם רעיונות פילוסופיים.

     

    הסימפסונים כבר הניבו כמה כותרים שבהם ניסו לתווך בין מדע פופולרי לבין הדיוטות, בין פסיכולוגיה להמונים ובין המונים, בין נבוכים למורה גרוע ("מדריך בארט סימפסון לחיים"), ועדיין לא רואים את הסוף. הסיבה איננה נעוצה בכותבי הספרים החצי-טפיליים הללו אלא בסדרה עצמה.


    הסימפסונים. עכשיו הם גם מצע דידקטי

     

    נדמה לי שאין מחלוקת על איכויותיה המופלאות של ה"סימפסונים", הסדרה הקומית הכי אינטליגנטית שנראתה אי פעם על המסך שלכם. היא עשירה ומורכבת ומלאה בהרמזים תרבותיים גבוהים ונמוכים כאחד, היא מרתקת מבחינה ויזואלית ומושכת בשלל העלילות המטורפות שהיא כורכת סביב דמויות לא פחות מטורפות. היא מלאה באירוניה עצמית, ביקורת חברתית וסתם הברקות גאוניות שמחולקות בנדיבות למיליוני צופים אוהבים. ועכשיו (או החל מ-2001, אז ראה הספר לאור באנגלית), כשקבוצה של מרצים לפילוסופיה שהם גם מעריצים מובהקים של הסדרה הגתה רעיון לשימוש הוגן בסימפסונים ובשאר יושבי ספירנגפילד, היא מתפקדת גם כמצע דידקטי.

     

    ממתקים למחשבה 

    מטבע הדברים, כשמדובר באסופה של מאמרים בתחומים שונים ומגוונים של הפילוסופיה, איכותם אינה שווה. הייתרון מצוי באפשרות לדלג על מה שבעליל נראה מופרך, כמו, למשל, הפרק הראשון שמנסה להציב את הומר בעולמו האתי של אריסטו, ובו מובעת הטענה ש"יש משהו נערץ" במוסריות של הומר. אפילו קורא שמצוי היטב בעלילות הומר ובכתבי אריסטו כאחד יתקשה לראות כיצד הטענה הזאת זוכה לאישוש סביר במאמר. לא נורא, נמשיך הלאה.

     

    כדאי להמשיך כי יש בספר לא מעט ממתקים למחשבה. הם מפוזרים בעיקר בחלק הראשון של הספר. "ליסה והאנטי-אינטקטואליזם האמריקאי", (מאמר של איון ג'. סקובל, אחד מעורכי הספר) חופר קצת בהתמכרות הטלוויזיונית למומחים וביחס המקובץ של דיירי הסדרה למחוננות של ליסה ומגיע למסקנות עגומות למדי על אודות הדואליות המשונה המאפשרת לשאול "האם אנחנו מעריצים את ליסה או צוחקים עליה?".

     

    פרק מצוין נוסף הוא "חשיבותה של מגי", ובו כמה הערות בסיסיות על יחסה של המחשבה המזרחית לשתיקה: בין היתר תמצאו בו ציטוט שיוציא את האוויר לבוגרי שבוע-ויפאסאנה-במדבר: "הקפדה על שתיקה לא הופכת אדם לחכם, אם הוא שוטה ונבער". אריק ברונסון, כותב המאמר הזה, דן (בקיצור נמרץ מדי לטעמי) במשמעות השתיקה של מגי, במוסריות של תינוקות, באופן בו מוצגת מגי כחשודה ברצח של מר ברנז (הבעלים של הכור הגרעיני המפלצתי שהומר עובד בו, מפעל שמרעיל את ספרינגפילד במגוון דרכים יצירתיות).

     

    הספר ממשיך להיטלטל בין מצויינות למופרכות. "כה אמר בארט: על ניטשה ועל היתרונות שבלהיות רע", מעטו של מארק ט. קונראד, הוא אמנם הקדמה מצויינת על קצה המזלג לעקרונות החשיבה של ניטשה, אבל השימוש בבארט מאולץ לגמרי, למעט ההבחנה שהוא "דוחה את המוסר החברתי המקובל": באמת שלא צריך להיות מרצה לפילוסופיה כדי להבין זאת, די בבטטת-כורסה.

     

    פרקים אחרים בספר נעים בין יסודות הפילוסופיה לקבצי הערות מתחום ביקורת התרבות. כך למשל, תלמדו על תפקידם של ההרמזים התרבותיים בסדרה וכיצד אלה בונים לכידות עלילתית ויוצרים "עולם". עוד יספרו לכם על פרודיות פופולריות, ועל הקשר בין הסימפסונים לסרטי פשע אהובים, על האפשרות לצפות בסדרה דרך המשקפיים של סטרוקטורליסט – אפילו על סוגיות מתחום הפוליטיקה של המגדר, בפרק נאה מאוד שכתבו דייל אי. סנואו וג'יימס סנואו, ובו הם מטיחים את עוולות היחס לנשים בטלויזיה גם בדמויות המצוירות – כלומר, ביוצריהן: 63 דמויות סימפסוניות הם גברים. רק 16 נשים מופיעות לאורך כל פרקי הסדרה. 160 כוכבים אורחים הופיעו בה, לעומת 40 אורחות בלבד. נו, מה תגידו על זה? אבל לא רק המספרים מדברים כאן כי אם גם ניתוח הדמויות, וזה נעשה בחן ובחוכמה בהתייחסות למארג' וליסה - שתיהן כאחת – כאל מקורות השראה אינטלקטואליים ומוסריים ל"בחורים טפשים".

     

    עוד ממתק מצאתי בנסיון לחבר ניתוח מרקסיסטי לסדרה, ועוד אחד - במאמר "ליהנות מהדבר הזה המכונה 'גלידה' – מר ברנז, השטן והאושר", כולל הערות השוליים מהן ניתן ללמוד כיצד אנחנו יודעים שברנז בן 104.

     

    הצרה היא שגם כאשר קוראים את הספר ברצף כרונולוגי וגם כאשר מחפשים רק את הפרקים שאיכשהו קרובים לליבו של הצרכן המזדמן, עד מהרה הקריאה הופכת למצוד אחר ממתקי-המחשבה, והם מעטים מדי ומפוזרים מדי. בסופו של דבר, כדי לאהוב את הספר עד מאוד, צריך להיות מעריץ מושבע ואלוף טריוויה של "הסימפסונים", חסר כל ידע בסיסי שהוא בפילוסופיה וגם מישהו שסקרנותו וצמאונו לידע הבסיסי הזה עצומים. בתחושה של אי נוחות קראתי כמה מן הביקורות המשבחות שנתפרסמו כשהספר ראה אור באנגלית. "ספר גדול", זעקה ביקורת אחת, שמחברה הוא האיש שכתב את "לו אריסטו היה מנהל ג'נרל מוטורז".

     

    "הסימפסונים ופילוסופיה", מאנגלית: מעין זיגדון. הוצאת ידיעות ספרים
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: רויטרס
    משפחת סימפסון. איך הם קשורים לויפאסנה?
    צילום: רויטרס
    רק תתיידדו כבר עם פילוסופיה
    עטיפת הספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים