הבעיה האמיתית של מערכת המשפט

הרפורמות המוצעות על-ידי שר המשפטים, דניאל פרידמן, נקודתיות, מזגזגות ובעיקר יוצרות תחושה של "זבנג וגמרנו". והנה נתבשרנו כי הנשיאים בדימוס של בית המשפט העליון, אהרון ברק ומאיר שמגר, קופצים לבקר את פרידמן, אולי יצליחו לעצור את הבהלה שאחזה בו. ואני טוען כי אין לקבל אותם לפגישה ומוטב ויעשו ולא ימהרו להיפגש עימו. שאם כן, הדבר ישקף את השיטה המפא"יניקית הפסולה, זו המקדשת את הדלתיים הסגורות, הפשרות החשאיות. והיכן אנו הציבור?

הבעיה האמיתית בויכוח פרידמן-בייניש היא לא מי ישלוט. לי ברור מי צריך לשלוט - הציבור. הבעיה היא חוסר יעילותה של מערכת המשפט, ולכן רפורמה בניהול מערכת המשפט היא חיונית. ועדת אור 1997 דנה והמליצה על שורה של המלצות, זה הזמן לחזור אל מתכונתה. כעת נדרשים יותר מכל הגדלת תקני השופטים, ארגון הערכאות וסמכויותיהן, קיצור משך ההליך, משפט מקוון, אכיפה על שופטים ועונשי מינימום. לכן הקמת רשות עצמאית היא מחוייבת המציאות, ובמסגרתה קציבת קדנציות של נשיאי בתי המשפט - כולל נשיא בית המשפט העליון, שימוש בוועדות איתור מקצועיות והכול תוך עירוב נשיא בית המשפט העליון.

אבל לא. פרידמן את בייניש מתעסקים במינוי השופטים, בנושאים של מינוי עו"ד מהשטח, צירוף פוליטיקאים לוועדות המינוי וניסיון למסד את מוסד השיפוט הזמני, הפסול מכל. הרי ברור לנו שאין בכך פתרון לבעיה. מה שמעניין את הציבור בסופו של יום היא אחת - תוצאת פסק הדין. מה משנה לי אם השופט הוא עו"ד מהשטח או מהאקדמיה, אם בסוף ההחלטה שלו תהא נגד קבוצה מסוימת? הרי בתרבות הישראלית הקבוצה הזו תקום מיד ותרצה לשנות את רוע הגזרה, ואם לא תצליח, תרצה גם להחליף את בית המשפט. הלא כן? הראיה צריכה להיות כוללת והיא אכן נגזרת מיחסי בג"ץ-כנסת.

אחריות ציבורית

בהקשר זה, למרבה הפלא, השינוי שחל בפרידמן הוא מבורך. מיסוד הביקורת השיפוטית על חוקים הוא נכון ומשקף את התפתחותו של מוסד הביקורת במשך העשורים האחרונים. היכולת של הכנסת לשנות ברוב של 61 היא עדיפה על הרוב הפשוט שהציע פרידמן בעבר. נכון, עדיף רוב מיוחס יותר או לפחות הסדר בסגנון של פסקת ההתגברות בחוק יסוד חופש העיסוק (1994) קרי: רוב של 61, ויכתב בחוק שהכנסת מודעת לכך שהיא משנה עקרון חוקתי וגם זה לתקופה של ארבע שנים. לי נדמה כי במקום פסקת ההתגברות המסורבלת עדיף לאמץ רוב יחסי של 80 כיאה לפסילה של עקרון חוקתי. גם 71 זה בסדר לעת הזו.

אבל צר לי שאני מלאה אתכם- גם במיסוד פסילת חוק על-ידי בג"ץ לא נפתור את הבעיה. שהרי בינינו, כמה חוקים כבר נפסלו? ועל כמה מהם כבר שמענו? אנו כן שומעים על החלטות שפוגעות בערכים שהם דומיננטיים בציבוריות הישראלית. כך שמענו על גיוס בחורי הישיבות – לא מעשה חוק, וכך שמענו על פסילת שיטות חקירה של השב"כ – לא מעשה חוק. ולכן בהקשר זה אני ממליץ לאמץ הסדר שהנפיק אהרון ברק בשעתו – מודל מצהיר - בג"ץ יצהיר כי המדיניות המסוימת פוגעת בערך מסוים ויפנה לכנסת מבלי לפסוק על ביטול או פסילה.

המטרה בויכוח פרידמן-בייניש אינה מי ישלוט. ברור כי הציבור צריך לשלוט ולעצב את ערכיו. אבל צריך לאפשר לו זאת באמצעות כללי משחק חדשים. ולכן על פרידמן ובייניש לקדם רפורמה בצורה איטית, שמשתפת את הציבור על-ידי ועדות ציבוריות רחבות ושימועים ציבוריים. יש להגיד לא לפגישות פיוס מפא"יניקיות עם ברק ושמגר, ולא לשימוש בלתי אחראי ברטוריקות מתריסות בנוסח השופט מישאל חשין.

הכותב הוא ד"ר לממשל ומשפט ציבורי במכללה האקדמית של תל-אביב-יפו