שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    אין כזה דבר ז'אנר נחות

    הוא אמנם קיבל תפקיד בעיבוד החדש ל"המלך ליר", אבל לשחקן עודד לאופולד אין בעיה להשתתף בפרסומות או בהפקות כמו "מי שחלם". "אני לא מאמין בשווים ושווים יותר. אני עושה דברים שאני נהנה מהם", הוא מצהיר

    בערך לפני שלוש שנים מצא את עצמו עודד לאופולד ברכבת התחתית בניו יורק, מטונף ומסריח מעבודת סבלות ועייף מארבעים שעות רצופות ללא שינה. תוך כדי נסיעה, כשאנשים עולים ויורדים בתחנות המתחלפות וההמולה חוגגת, הוא הרגיש שקוף. "פתאום הבנתי שאני איננו. שהפכתי לפועל רומני, אחד שכשעוברים לידו לא סופרים אותו בכלל", הוא נזכר.

     

    זו היתה נסיעה ארוכה בתחתית שבמהלכה התבונן על עצמו נפרד מהאגו, מהפרסום בארץ, מהמרדף אחרי ההכרה. "קשה להסביר את תחושת ההקלה והאושר שהציף אותי כשהבנתי שאפשר להיות מאושר מכלום", הוא אומר ומסביר, "כשאתה מאושר ממשהו, יש תמיד את הפחד שהוא ייגמר, ייעלם או שאולי זה לא אמיתי. אבל כשאתה מאושר מכלום, אתה לא יכול להתאכזב. הייתי ה-Mover הכי מבסוט בעיר למרות שהעבודה היתה קשה מנשוא ולכאורה שום דבר לא חייך אליי. הסרתי מעליי את 'עודד השחקן' ו'עודד שנראה טוב', את כל הציפיות והחובות והרגשתי מאושר".

     

     


    ליאופולד בהצגה "המלך ליר". לא הכיר את המחזה

     

    הנסיעה ההיא החזירה את לאופולד לאיזון שלפעמים מתערער במרווח שבין החיים לבמה. חודשיים אחר כך הוא ארז את עצמו וחזר לישראל כמחליף בתפקיד לאירטס בהצגה "המלט" בבימויו של עומרי ניצן ובמקביל לוהק למחזמר "מי שחלם" בתפקיד יצחק רבין הצעיר. בניגוד להפקה של הקאמרי, שהפכה לספינת הדגל של התיאטרון, המחזמר נחשב לפלופ אבל ליאופולד הצליח למרות הכל להתבלט בו. בדיעבד הוא מאמין שההפקה היתה ראויה ושהביקורת הגזימה: "מי שלא בא לראות את המחזמר הפסיד. המחזה לא היה פנינה, אבל הקונטקסט היה חשוב. ההצגה הציגה את רבין בדיוק כמו שהייתי רוצה שיזכרו אותו. ראיתי בזה ערך מוסף. מאוד מלחיץ אותי שיגדלו פה ילדים שלא ממש יודעים מי הוא. אחרי ההצגה הם ידעו קצת יותר".

     

    קול הבס המהדהד שלו והמרחב שנפרש בין מילה למילה משווה ללאופולד רצינות וכובד ראש. אולי בגלל זה כשהחליט ללכת על משחק אחרי השירות הצבאי, השאיר לא מעט פיות פעורים. "אף פעם לא הייתי חלק מזה", הוא אומר, "לא השתתפתי בהצגות סיום, לא הייתי הליצן של הכיתה ולמרות שמאז ומתמיד ידעתי שזה מה שאני רוצה, לא עשיתי עם זה כלום".

     

    אל "בית צבי" הוא הגיע בזכות חברה ששלחה ללא ידיעתו את טפסי המועמדות לאודישנים. הוא השתלב במחזור מוצלח במיוחד של בית הספר עם דני גבע, ענת מגן, מיה דגן וקובי לבנה באותה הכיתה. "היה לי מזל שהמלך חפץ ביקרי וקיבלתי תפקידים טובים במהלך הלימודים", הוא אומר, "הייתי זקוק לשעות טיסה ובית צבי היה מושלם בשביל זה".

     

    תאוות הפרסום היא כמו התמכרות לסמים

    אחרי לא מעט שעות טיסה על הבמה של התיאטרון הרפרטוארי והעצמאי, משתתף לאופולד בימים אלה בעיבוד של הבמאי הגרוזיני רוברט סטורואה למחזה "המלך ליר" מאת שייקספיר. בהצגה הוא מגלם את דמותו של הבן הממזר של גלוסטר. "אדמונד הוא קרן אור בין כל כוחות האופל שמקיפים את ליר", הוא אומר על הדמות, "הוא לא משקר, אצלו זה אחד בפה ואחד בלב למרות שהוא לא חף ממניפולטיביות. הוא לא מוכן להתייחס אל עצמו כאל נחות רק בגלל שהוא ממזר. הוא יודע מה הוא שווה ורואה את עצמו כשווה. כשהוא רואה שהממלכה של ליר מחולקת הוא סולל לעצמו דרך".

     

    מה משך אותך לשחק במחזה?

     

    "הבנות. אני צוחק, זה מחזיר אותי לנושא הפרסום וההכרה. זה מחזה שמדבר על תאוות הפרסום שיש בה משהו מאוד משכר כמו הזרקת הירואין או התמכרות לאלכוהול. מתמסרים לפרסום כמו לסמים וככל שמשתמשים בזה יותר, נזקקים לרמות גבוהות יותר של צריכה. זה הופך אותך לעלוב, בודד, פתטי ומרוקן".

     

    איך היתה העבודה עם סטורואה?

     

    "אני יכול לדבר עליו שעתיים. עד עכשיו הייתי רגיל לנגן רוק עם תופים, גיטרה, פסנתר ובס. ארבעה כלים שקל נורא לשמוע כל ערוץ מהם בנפרד. ואז בא רוברט סטורואה ופתאום קלטתי שהבנאדם מלחין מוזיקה קלאסית לתזמורת עם צלילים ותתי צלילים וכלים שלא ידעתי על קיומם. הוא ביקש ממני צלילים שלא שמעתי קודם, מעברים בין סולמות שלא ידעתי שאפשר לבצע. אין אצלו רגע לא מטופל. זו היתה עבודה מאוד מלמדת עם במאי מדוקדק ואדם מאוד יצירתי. האווירה שהוא השרה היתה נפלאה. זה כיף גדול לעבוד עם מישהו שבא לתיאטרון בשביל ליהנות. נורא הצטערתי שאני לא דובר רוסית".

     


    עם נטע גרטי בהצגה "המלט". "התיאטרון הפך לעסק כלכלי"

     

    באופן מפתיע לפני העבודה על "המלך ליר" ליאופולד לא ממש הכיר את המחזה. גם למפגש הראשוני עם סטורואה הוא הגיע לא מוכן. "אמרו לי שהגיע במאי מגרוזיה שנפגש עם שחקנים. הלכתי בלי לדעת בכלל במה מדובר. אני תמיד מעדיף להגיע למפגשים נקי, בלי מטען של ידע מוקדם וזה מה שעשיתי", הוא מספר, "סטורואה שאל איזה תפקיד הייתי רוצה לשחק, ואמרתי לו שלא קראתי את המחזה. הוא הופתע אבל לא יכולתי לומר שקראתי כשלא קראתי. אמרתי שאני מעדיף לא לשחק תפקיד של מוצלח או גיבור".

      

    שחקן חייב להיות קצת נווד

    בניגוד לדמויות אחרות שגילם, בהפקה של סטורואה הצליח ליאופולד לנתק בין הבמה לחיים. "משהו בסגנון העבודה היה כל כך רחוק מהחיים, שהיה קשה לזה לפעפע לתוכם", הוא אומר ותוהה עם ההתרחקות קשורה גם בשלל העיסוקים שטרדו אותו במקביל לעבודה בקאמרי. אחרי שנים שבהם עסק בעיקר במשחק הוא החליט שברצונו לביים ומזה שנה לומד בימוי במכללת סמינר הקיבוצים. בין הלימודים לבמה הוא מקדיש לא מעט שעות להוראת שיט.

     

    יש לך חיים מעבר למשחק. זה די נדיר.

     

    "זה עוגן. אני חושב שחובה על שחקן לחיות את החיים במלואם. פעם שחקנים היו נוודים. הם נדדו מכפר לכפר ומעיר לעיר והביאו את ניחוחות המרחקים, תרבויות אחרות, פילוסופיות חיים פותחות עיניים. שחקן צריך לנסוע, לפחד, ליפול, לנסות ולהתנסות. זו חובה. שחקן חייב להיות קצת נווד כי אם אין לו משהו ללמד אחרים, אין לו שום זכות לעמוד על הבמה. אם הקהל יודע יותר ממנו על החיים למה שיעמוד שם ויסביר לו מה הם?".

     

    יש כאלה שיגידו שתיאטרון הוא החיים.

     

    "ברור שלא. אבל כדאי מאוד שהוא יגיד משהו על החיים או יפתח זווית התבוננות אחרת עליהם. תיאטרון טוב צריך לגרום לך לצאת מהאולם חושב על החיים שלך".

     

    הוא סולד מפלצנות וזו בדיוק הסיבה שלא תתפסו אותו מתנצל על השתתפות בפרסומות, בהפקות מסחריות או בסרטי סטודנטים. "אני עושה דברים שאני נהנה מהם. אני לא מאמין בז'אנר נחות. עבודה זו עבודה ואני לוקח דברים שמעניינים אותי. יש המון פלצנות, צבועה ומעצבנת בעניין הזה. אני לא מאמין בשווים ושווים יותר. אין ז'אנר איכותי ואחר שהוא נחות. הייתי מאוד שמח אם היינו חיים בתרבות יותר סבלנית שבה לאנשים יש את הדחף לשבת ולהקשיב גם לדברים שדורשים יותר תשומת לב ושלא צריכים להאכיל אותם בכפית. זו לא המציאות אבל זה פתיר. זה עניין של חינוך. אנחנו כנראה לא מדינה שיכולה עדיין להרשות לעצמה להשקיע את מלוא מרצה בתרבות בחינוך. צריך לדעת, לקבל ולהבין את זה ובמקביל לפעול לפתרון".

     

    למה לדעתך התרבות והחינוך אצלנו נמצאים בתחתית סולם העדיפויות?

     

    "זו שאלה טובה. אני חושב שכל עוד אנחנו הגורם המחשיך את חייהם של עם שלם יומיום ושעה שעה, אין סיכוי שתפרח פה תרבות. נקודה. זו התשובה שלי. הרבה פעמים אני מתבייש כשאנשים פה מדברים על הפלסטינים שעושים לנו ככה או ככה. הרחוב פה סוער, שוקק חיים, אנשים יוצאים לבלות, מבסוטים, שותים קפה, אוכלים ונהנים, הולכים לתיאטרון ומדברים על כך שהפלסטינים אשמים? הם שאין להם חיים, לא היו להם וכנראה גם לא יהיו להם? אספסוף רעב ומסכן? זה מטורף בעיני. כל עוד אנחנו לא מסוגלים לראות את זה, אין לנו זכות שתהיה לנו תרבות".

     

    טוב, אי אפשר להפסיק לחיות. תיאטרון, שהוא חלק מהתרבות, נועד בין היתר להציב מראות ולהוות אופוזיציה, לא?

     

    "כן, אבל ברמה מסוימת ברגע שהתיאטרון הפך לעסק כלכלי ולא למוביל חברתי הוא איבד את הזכות שלו. אני זוכר שכשהייתי ילד אמרו לי שהאמנות היא גשר בין עמים. אני זוכר שאז זה עוד היה ככה. זמרים, משוררים, סופרים ושחקנים בשני הצדדים דיברו ביניהם כי הם ידעו שהאמנות היא שפה של אהבה ושל כבוד לאדם. היו זה הלך לאיבוד אני לא חושב שזה מעסיק את אנשי התרבות בארץ.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ליאופולד. לא רק יפה
    צילום: גדי דגון
    לאתר ההטבות
    מומלצים