שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    לחם, שום ושמן זית - הצצה לצלחת של רפול

    הוא נהג לפתוח את הבוקר בשתיית כוס שמן זית, לא היה יכול לסיים ארוחה בלי פרוסת לחם וממש, אבל ממש, אהב שום. עופר ורדי מספר על הצלחת של רפול

    כמו חייל מאומן היטב, ידע רפאל איתן לכבוש לבה של אישה. "הוא אמר לי, 'בואי לאכול פלאפל', וזו הייתה הפגישה הראשונה שלנו", אומרת עפרה מאירסון, אלמנתו. "אמנם זה היה מוזר בגילנו המתקדם, במיוחד כשמדובר במי שהיה רמטכ"ל וחבר כנסת, אבל מסתבר שהוא היפנט אותי באכילתו. הוא לא הפסיד אף טיפה של טחינה. הוא ליקק מהבטן, מהאצבעות. זו הייתה חוויה קולינרית. אני לא אכלתי. רק הסתכלתי עליו ככה מרותקת. קלטתי, שהדרך אל לבו של האיש הזה עוברת דרך בטנו".

     

    שני מקררים היו לרפול ולמאירסון בדירתם. למרות שהיו גדולי מידות, דאג איתן למלא אותם עד אפס מקום: מדי ערב, בשובו מן העבודה, עבר במרכול וחזר הביתה כשהוא עמוס סלים. את מיני המזונות שהביא דחק בקרבם של שני הפריג'ידרים השמנים עד שכמעט התפקעו.

     

    גם במאפייה הסמוכה עצר דרך קבע, כמו שעון, וקנה לעצמו בייגלה חם וטרי מתובל במלח. "ואני לא הבנתי", אומרת מאירסון. "ישבנו ביחד לראות סרט בטלוויזיה, ותמיד – אבל ת-מיד - בקטע הכי מותח הוא היה קם פתאום וניגש למקרר. ואני מסתכלת ורואה שהמקרר נשאר סגור. הוא מעולם לא פתח אותו, אבל נראה עסוק שכזה. כשחזר למקומו כדי להמשיך ולצפות בקטע הכי מותח של הסרט, תמיד נראה רגוע ושלו כזה. עד שיום אחד קמתי לבדוק מה קורה".

     

    מאחורי המקרר גילתה מאירסון לתדהמתה סליק של ממש. "היו שם שאריות של לחמים ובייגלה, חלקם כבר כאלה מוצקים שאי אפשר היה לנגוע בהם. זה היה המחבוא שלו. כמו כל אישה, גם אני אמרתי לו שיסתכל על הכרס התופחת, כך שאת הלחם שכל כך אהב הוא העדיף לאכול בחשאי, בלי שאפריע".

     

    פחמימות היו חברותיו הטובות של רפול. בתום כל ארוחה – גם בסיומן של המפוארות שבסעודות - נהג לאחוז בשתי ידיו בכמה פרוסות של לחם. בחלקן קינח ואת האחרות לקח עימו צידה לדרך. "התארחנו פעם אצל גיטה שרובר. היא מאוד אהבה את רפול", נזכרת מאירסון. "ואז מגישת האוכל הגיעה עם צלחת קטנה ועליה מנה קטנה עוד יותר. רפול פשוט גמר באותה סעודה את כל הלחם שהיה על השולחן".

     

    בתום הארוחה לחשה שרובר למאירסון: "תשמעי, אני לא תכננתי את זה ככה. כנראה שהייתי צריכה להכין סטייק ענק".

     

    במסגרת תפקידו כשר חקלאות אי שם בסוף שנות ה-90, יצא איתן לביקור בדרום קוריאה. רפול, שחשב כי המתאבנים שפרסו מארחיו על השולחן נועדו כולם לו, גמר מהצלחת וקינח כהרגלו - בלחם. "אני זוכרת שזה היה חריף בצורה מזעזעת, אבל כמי שנהג לשפוך טבסקו על כל דבר, זה היה לו טעים. אלא שלמחרת בבוקר כבר היה לו שמח בבטן והוא נאלץ לנוח בחדרו חצי יום עד יעבור זעם".

     

    מספרים כי באחד ממסעותיו אל מחוץ לארץ הלך האיש עם חבריו לאכול ארוחת בוקר. "רפול ביקש מהמלצרית ביצה קשה", מספר אפרים חירם (פיחוטק'ה), מי שהיה חברו קרוב. "אבל הוא דיבר אנגלית כמו כולנו: קצת עברית, קצת אנגלית והרבה עם הידיים. אז הוא ביקש 'דיפיקולט אג'". את זה לא שכחנו לו אף פעם".

     

    את הבוקר נהג רפול לפתוח עם כוסית של שמן זית. כמו יין טוב, לגם ממנו גם בהמשך היום עוד כמה פעמים. "ולמרות הבטן הגדולה שלו, לא היה לו כולסטרול בכלל", מגלה מאירסון. שמו של שמן הזית שייצר בבית הבד שלו בתל עדשים – תחילה להנאתו ואחר כך לפרנסתו - יצא למרחוק.

     

    בחודש יולי 1989 אמר ל"ידיעות אחרונות": "אמא שלי הייתה אומרת, שמי שרוצה להיות חזק צריך ללכת לישון מוקדם ולקום מוקדם. ואני רוצה להוסיף, שמי שרוצה להרגיש טוב כל היום, לוגם כל בוקר, על בטן ריקה, כוסית קטנה של שמן זית. אחר כך לגימת חומץ תפוחים ובסוף כפית דבש. עם זה אפשר לחיות כל היום ועד 120, בתנאי שלא תתפוס אותך איזו תאונת דרכים".

     

    "הוא גם ידע להכין משקאות חריפים. בעיקר סליבוביץ'", מעיד פיחוטק'ה. "זה היה לוהט בצורה פראית והוא תמיד התעקש שנטעם – ואנחנו היינו מתכווצים מרוב חריפות. כוסית אחת פשוט הייתה שורפת אותנו. אפילו לחתונה שלי הוא הכין לי בקבוק שכזה בתוך סל מקש. זה היה חלק מההווי שלנו: אפילו בארוחה האחרונה המשותפת שלנו – ועשינו הרבה חאפלות בחיים – שלושה ימים לפני שלקח אותו הים, הכנתי צ'ולנט, שהוא אהב מאד. שאלתי אותו: 'על מה הולכים? על יין או על וודקה?', והוא השיב: 'על שניהם!'".

      

    שניצל לוף

    שנים ארוכות היה רפאל איתן במדים - במהלכן אף קיבל את עיטור העוז – עד שהיה לרמטכ"ל ה-11 של צה"ל. "אתה חושב שמי שגומר צבא לא רוצה לראות יותר לוף, אבל כנראה שזה אחרת. בעבורו זה היה מעדן", אומרת מאירסון. "פעם הפתעתי אותו ליום הולדתו עם כמה קופסאות לוף שמצאתי. זו הייתה שמחה גדולה. אפשר היה לקנות אותו עם לוף. הוא הכין ממנו שניצלים, ואכל את זה עם לחם כמובן".

     

    במלחמת ששת הימים לחמו איתן וחייליו בחזית הדרום. בהגיעם לאל עריש שבסיני התעורר רעבונם. עמוסים בשקי כסף ניגשו למושל המקומי וביקשו לאכול. הפנה אותם אל חנות דליקטסים קטנה בעיירה, שם מצאו הלוחמים ממיטב התוצרת הצרפתית של אותם ימים.

     

    איך שיצאו מן המעדנייה הקטנה בא מולם מפקד הגזרה דאז האלוף יופה אשר היה ידוע כגרגרן לא קטן. "לרפול היה חשבון עם יופה עוד מימי הילדות. אמו שלחה אותו לתפוס יונים עם רוגטקה כדי שיהיה לה מה לבשל ויופה הנער שהגיע אליהם לביקור, גמר את כל האוכל" מסבירה מאירסון, אבל כשהבחין האלוף ברפול ובחייליו, צעק לעברם מחוייך, להפתעת כולם: "עופו מכאן מהר!", ולא דרש אפילו טעימה.

     

    המרכיבים:

    1 קופסת לוף

    2 ביצים

    שמן זית לטיגון

     

    אופן ההכנה:

    1. חותכים את הלוף לפרוסות וטובלים בביצים.

    2. מחממים שמן זית ומטגנים בו את הנתחים משני צדדיהם עד שמזהיב.

    הארה: את המנה מומלץ לאכול בלוויית כמה פרוסות של לחם לספיגת השמן.

     

    הסוכריות של רפול  

    "כמות השום שאכל בלילה היו אדירות", נזכרת עפרה מאירסון. "במיטה הרגשתי שאני בשדה של שום". שום – כך סתם - היה החטיף המועדף על רפול, והוא אכל אותו כמו סוכריות.

     

    המרכיבים:

    כמה ראשי שום

    מעט שמן זית

     

    אופן ההכנה:

    1. חותכים את ראשי השום לרוחבם, מזליפים עליהם מעט שמן זית.

    2. מכניסים למיקרוגל ומפעילים ל-5 דקות.

     

    עופר ורדי הוא עיתונאי ואיש של אוכל, בעיקר מתוצרת הונגרית, שלא יודע לסגור את הפה. אפשר ליצור איתו קשר כאן .

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: דובר צה"ל
    רפאל איתן בתור רמטכ"ל
    צילום: דובר צה"ל
    צילום: אסנת קרסננסקי
    רפול ועפרה מאירסון
    צילום: אסנת קרסננסקי
    מומלצים